לאורך כל הפרק מתארת התורה את הפעולות שיש לנקוט על מנת לקדש את הכהנים ואת המשכן. אולם בסוף הפרק פתאום מתברר שהקב"ה בהתגלותו הוא זה שמקדש את המשכן. בכך מלמדת אותנו התורה שהקדושה הנובעת מלמעלה תלויה במעשה האנושי.
לאחר הציוויים על בניית המשכן ועשיית הבגדים, מופיע בפרק כ"ט הציווי על קידוש אהרון ובניו לעבודה וכן על קידוש המזבח. לגבי שניהם קובעת התורה שיש לערוך טקס של קידוש וחניכה לפני תחילת העבודה באמצעותם. ביחס לכהנים נאמר: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (א) וביחס למזבח נאמר: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (לו).
קידוש הכהנים נעשה באמצעות מספר פעולות: לבישת הבגדים, יציקת שמן (על אהרן בלבד) ומשיחתו, הזאת דם על גופם והקרבת קורבנות (ד-לא). קידוש המזבח נעשה באמצעות הזאת הדם של פר החטאת, משיחת שמן והקרבת קרבן התמיד (לב-מב).
לאורך כל הפרק מודגש שהקידוש נעשה באמצעות הפעולות הללו. הפעילות האנושית היא זו שמקדשת. אולם בפסוקים האחרונים של הפרק מופיע קול אחר: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (מג-מה). פסוקים אלו, המלמדים על מטרתו של המשכן - השראת השכינה, הופכים את הקערה על פיה: קדושת הכהנים והמשכן תלויה ונעשית על ידי הקב"ה. כבוד ה' המתגלה במשכן הוא זה שמקדש את הכל.
תופעה דומה מצאנו גם ביחס לקדושת השבת. מצד אחר התורה מצווה: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (כ', ח) ומצד שני היא קובעת: "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהו" (שם, יא).
המסר של התורה הוא ברור: מצד אחד הקדושה היא 'תחום שלטונו' של הקב"ה ונובעת ממנו. אולם הקב"ה נתן לנו את הכוח, ומצפה שנעשה בו שימוש, להשפיע על המציאות ולקדשה. השפע האלוקי תלוי במעשה האנושי.