פרשת העריות פותחת באזהרה שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען. מה מסמלות שתי הארצות הללו ומדוע התורה מדגישה דווקא אותן?
התורה מתארת את ארץ מצרים כמקום אשר ישבו בו עם ישראל, ואת ארץ כנען כמקום אשר אליו ה' מביא אותם לשבת בו (ג). נראה כי לא מדובר רק בתיאור היסטורי או גיאוגרפי אלא בשני מקומות שהעמים היושבים בהם מהווים את ההפך הגמור מעם ישראל.
שני עמים אלו מוצאם מחם כמבואר: "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (בראשית י', ו). חם, כזכור, לא שמר על קדושת הזרע וכך גם בנו כנען. מצרים גם הם הלכו באותה הדרך ולא הקפידו על הנהגת חיי אישות ראויים כיאה לבני אדם, אלא הפקירו את זרעם כסוסים וכחמורים המתנהלים ללא כל קדושה ופרישות "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג, כ).
כנראה שלא בכדי זימן מסבב הסיבות שדווקא איתם ייאלץ עם ישראל, בעל חזון הקודש העתיד להיות אור לגויים, להתמודד על מנת להשתחרר מהחושך שהם הביאו על האנושות כולה.
מחד, מצרים הינה הראש לארבע הממלכות המופיעות בדניאל הפועלות כנגד הגדרתם העצמית של עם ישראל כעבדי ה'. ולכן כאשר עם ישראל מבקש לקבל את עבדות ה' ולהיקרא עבדיו - מצרים ובראשה פרעה פועלים למנוע זאת. מאידך, עמי כנען הינם העמים שרוצים לבטל את עבודת ה' כפי שתבוא לידי ביטוי בארץ ישראל בפועל ולכן נלחמים בהם ומנסים להחטיאם. ראש המתנגדים הינו עמלק שמוגדר כראשית גויים אלו (במדבר כ"ד, כ).
כנגד שני אלו קוראת התורה בפרקנו לשאת בעוז את דגל קדושת הברית וקידוש החומר שבהם מתבטא יחודו של עם ישראל עבדי ה' העובדים אותו בארץ הקודש. רק כך לא תקיא הארץ אותנו ונזכה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש המשפיע לעולם כולו.