מרחב וזמן

"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כ"ג, ב).

המושגים 'מועד' ו'קודש' מופיעים יחד פעמים רבות בהקשר של המשכן – אוהל מועד. למשל:
"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות כ"ט, מג-מד).
את היחס בין המושגים ניתן לתאר כך: ה' משרה את שכינתו במשכן ובכך מקדש אותו; והמשכן מהווה אמצעי להיוועד עם ה', להתקשר עם הקב"ה. בקדושה נמצאת ההזדמנות להיפגש עם ה'.

המונח "מועד" כפי שהוא מופיע בפרשת המועדות – במשמעות של חג, יום מקודש או זמן קבוע – בא מאותו שורש של המילה היוועדות (השורש וע"ד). המפגש עם הקדושה, עם ה', מתרחש לא רק במקום קבוע – באוהל מועד – אלא גם בזמן קבוע: בחגים ובמועדים. המועדים הם "מקראי קֹדש": יש להכריז על קדושתם (ויקרא כ"ג, א, ד). כשם שישראל נפגשים עם ה' במקום הקודש, כך נפגשים הם עמו בזמן, בקדושת המועדים. ה' נוכח לא רק במרחב אלא גם בזמן.

מושג קדושת הזמן ורעיון המפגש עם ה' בממד הזמן הוא הרעיון היסודי של פרשת המועדות, לכן אין לתמוה על השמטתה של מצוַת העלייה לרגל מן הפרשה, שהרי קדושת המקום ומרכזיותו של המשכן אינם במוקד הפרשה הזו.

כך מוסבר גם מיקומה של פרשת המועדות בספר ויקרא. עיקר עניינו של ספר ויקרא הוא במפגש עם ה'. התחומים המעשיים השונים שבהם עוסק הספר – הכוהנים, הקרבנות, הלכות הקודשים, טומאה וטהרה, הלכות ביאת מקדש וכל כיוצא באלו – כולם ניצבים על המישור המהותי של מושג הקדושה; חומש ויקרא מתאר את התנאים למפגש עם ה' ואת פרטי המפגש הזה. בתוך המסגרת הזאת משתבצת היטב פרשת המועדות: הפרשה הדנה במפגש עם ה' בממד הזמן.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון