נבואה שהוצרכה לדורות: משא צור

אחרי המסע של הנביא ברחבי המזרח התיכון ועל גבי הגלובוס כולו: מסוריה  (פרק יז) ועד מצרים וכוש (פרק יח - יט),  מעיראק ועד חצי האי ערב (פרק כא), ואפילו רחוק יותר (פרק כג), הוא מגיע לשכנות הקרובות בצפון: צור וצידון, ערי החוף הפיניקיות. 

כיום הן חלק ממדינת לבנון, אולם זהו שיוך מטעה, מכיון שלבנון הוא שמו של ההר שממזרח להן. אופיה של האוכלוסיה, התרבות והכלכלה של יושבי ההר שונה לחלוטין מזה של הפיניקים יושבי שפלת החוף ויורשיהם. המדינה הלבנונית היא צירוף מלאכותי שנתון בסכסוך פנימי מאז הווסדה במאה הקודמת.

הנביא ישעיהו מתייחס רק אל ערי החוף. הן היו מרכז לסחר ימי ולכן הפרק גדוש בתיאורי ים, אניות ומסחר בינלאומי בארצות הים התיכון. בשונה מעמי המדבר הנוודים והלוחמים שנזכרו בפרק כ"א, צור היא עיר עליזה (ז, יב) וגאה (ח-ט), פתוחה לקשרים תרבותיים ובינלאומיים (ז-ח) בסגנון שנראה כפרוץ וזנותי (טו – יז).

למרות החורבן הצפוי לצור, אין בדברי הנביא תוכחה חמורה על חטאיה של העיר הזאת. הקוסמופוליטיות וה"מערביות" של צור מתוארות באופן שיש בו לא מעט חן. הפרק מסתיים בנחמה: מקץ שבעים שנה – כגלות ירושלים – יפקד ה' את צר (יז) והיא תשוב לתפקד כמקודם כעיר סחר בינלאומית: "ושבה לאתננה וזנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה" (יז). החידוש המיוחד הוא שלעתיד לבוא יתחדש הקשר עם עם ישראל. בעבר, בימי דוד ושלמה סיפק חירם מלך צור עצי ארזים וברושים, חרשים ואומנים לבנין בית המקדש. גם לעתיד לבוא יהיה "סחרה ואתננה קודש לה'", "ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק" (יח). מקור ליבוא מזון והלבשה אופנתית על פי הפשט, מדע ופילוסופיה, על פי סוד. בין תקופת פריחה אחת למשנה, שבויה צור בידי העמים האלימים והקשוחים המגיעים אליה מן ההר והמדבר, כפי שקורה גם כיום. תקוות הנבואה היא שערי החוף העליזות של הלבנון יהפכו שוב בקרוב לערים חופשיות ומשגשגות. הן יחדשו את הברית העתיקה עם ישראל. ברית המבוססת על הכרה משותפת בערך הפתיחות, והבינלאומיות של ערי החוף הצפון-מערביות עם מעלת הקדושה של הישיבה לפני ה' בארץ הקודש ובירושלים.