נדרים וחומרות

הרמב"ם (הלכות נדרים יג, כג) כותב: "מי שנדר נדרים לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח". עם זאת, בהלכה הבאה הרמב"ם מזהיר שאל לו לאדם להרגיל עצמו בנדרים, ואחר כך (שם, כה) הוא מחדד את הנקודה באמרו: "כל הנודר כאילו בנה במה". מהי משמעותה של השוואה זו? הבמה מסמלת את תשוקת האדם לעזוב את הפולחן הרגיל של המקדש, ולאמץ לעצמו פולחן אישי. בדומה לכך, סייגים שאדם מטיל על עצמו על ידי נדרים מסמלים גם הם התרחקות מהעולם הרגיל של קיום מצוות. הנודר מאמץ לעצמו נתיב חילופי שבו הוא עובד את ה'. במקום להסתפק במצוות שה' נתן, הנודר מעדיף את מסלול הנדרים ובכך הוא מנתק עצמו מהעולם הרגיל של עבודת ה'.

לכאורה, התנהגות זו אינה שלילית. אדרבה, האדם מונע על ידי תשוקה לקבל על עצמו חיובים נוספים. ברם, על האדם לדעת באיזו דרגה הוא מצוי בעבודת ה' שלו. אין סיבה לעזוב את המצוות הרבות המוטלות עלינו ולתור אחרי חיובים נוספים. מי אתה שתחשוב שכבר מיצית את תרי"ג המצוות, שהן הרמה הבסיסית ביותר של קיום מצוות?!

עניין הנדרים מקביל לתופעה אחרת הנפוצה בקרב שומרי המצוות בימינו. יהודים אורתודוקסיים רבים מתייחסים אל מה שההלכה דורשת כאל מינימום לא מכובד ומעדיפים חומרות. אני מתנגד בחריפות למנהג הנפוץ הזה. ההחמרה צריכה להישאר בידי יחידי הסגולה העומדים ברמה רוחנית גבוהה. לעתים, כאשר אנו מחמירים על עצמנו יותר ממה שה' דורש מאתנו אנו מאבדים את המרכיב הרוחני שבעבודת ה' שלנו, ומדגישים את הפרטים הטכניים. עלינו להכיר בדרגה האמתית שלנו ולא להעמיד את עצמנו ברמות גבוהות יותר.

לקחתי איתי פעם במכוניתי תלמיד מהישיבה, שהיום הוא רב חשוב. תוך כדי שיחה אמרתי לו: "אני מוכן להתערב שהטלית קטן שלך גדולה משלי". השווינו, ואכן התברר שצדקתי. אותו תלמיד שאל אותי: "מניין ידע זאת הרב?" והשבתי לו: "המשנה ברורה אומר שירא שמים יצא ידי כל הדעות וילבש טלית קטן גדולה. כשאתה קורא דבר כזה אתה מיד רץ ללבוש ציצית גדולה יותר ולהשתדל להיות ירא שמים. כאשר אני קורא זאת, אני מיד מקטין קצת את הציצית, מחשש שאינני במדרגה זו".

עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב אליהו בלומנצויג 'התקרבות או ריחוק?'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון