"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת" (ב) - בעניינים רבים בתורה הולכים אחר הרוב : פסקי דין ניתנים לפי רוב הדיינים; במצבי ספק מציאותיים שלא ניתנים להכרעה וודאית, מחליטים על פי רוב המקרים. מה לגבי פיקוח נפש?
בפיקוח נפש קבע שמואל שאין הולכים אחר הרוב (יומא, פד,ב ואילך).
משמעותו המקורית של הכלל מתייחס לפינוי מפולת (פיקוח הגל) שנעשה בשבת אפילו אם ברור לנו שרק מיעוט קטן מהלכודים הינם יהודים ואילו הרוב גויים.
עקרון זה מלמדנו שיש זהירות מיוחדת בפיקוח נפש, וגם ספק פיקוח נפש או חשש רחוק יותר דוחה את השבת, וכדברי התוספות: "שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל".
עם זאת, יש לשרטט גבול שהרי לא יעלה על הדעת שבכל חשש רחוק נתיר חילול שבת. מפוסקי זמננו משמע שהקריטריון העיקרי הקובע הוא מנהג העולם. אם נוהגים להתייחס לאירוע רפואי כבר סיכון – יש לחלל בגינו שבת. ואם לא, או שזוהי אפשרות עתידנית, אינו פיקוח נפש. ומכאן להשלכות הלכתיות נוספות:
א. כאשר יש מחלוקת בין רופאים בהערכת המקרה כבר-סכנה, גם אם רק שניים אומרים שזהו פיקוח נפש, והרוב אומרים שלא – המיעוט קובע. ואם רק אחד סובר כך, אך הוא רופא בכיר או מומחה בתחום המדובר –שומעים לו! (שו"ע, תרי"ח)
ב. נשיכת כלב עם חשש ולו רחוק לכלבת – מחללים, שהדבר נחשב סכנה בעיני הבריות.
ג. חיסון דחוף, כגון טטנוס לנפצע – מותר (ציץ אליעזר, יז,טו) אבל חיסונים שאינם נעשים בדחיפות –בוודאי אסור (שלחן שלמה)
חשוב להעיר, שאם לאחר שנעשה חילול שבת התברר שלא היה זה פיקוח נפש – אין כאן אפילו גדר של שגגה, אדרבה, כך היה צריך לעשות שהרי המצב היה ספק פיקוח נפש הדוחה שבת!
באדיבות מכון פוע"ה