"הצילו!" צעקה תמר, "הצילו! הצילו!" אבל אף אחד לא שמע. לוחם עמלקי תפס אותה בכוח, קשר לה את הידיים והרגליים והשליך אותה לעגלה גדולה. "הצילו!" צעק בניה, "הצילו!" צעקה גם אימא, "הצילו!" קראו כולם לעזרה. התינוקות והפעוטות בכו בקול ונצמדו לאמותיהם. הלוחמים העמלקים קשרו בכוח כל אחד מהילדים וכל אחת מהילדות ומהנשים, והשליכו את כולם לעגלות. תמר ובניה הביטו זה בזה בפחד כשראו איך הלוחמים העמלקים לוקחים את כל הרכוש מהבתים שלהם, ואת הצאן והבקר שבמכלאות, ולאחר מכן מעלים את הבתים באש. להבות אש גדולות האירו את השמים והאוויר התמלא עשן כבד.
כמה שעות קודם לכן יצאו מצקלג דוד המלך וכל לוחמיו, ובהם גם אביהם של התאומים, בניה ותמר, והצטרפו לשאול וליהונתן ולכל ישראל במלחמה בפלשתים שנאספו בצפון הארץ. ואולם אכיש מלך גת סירב לשתף את דוד ואנשיו בקרב, ודוד ולוחמיו חזרו הביתה. וכך נשארו בצקלג לבדם לזמן קצר הנשים, התינוקות והילדים. ועכשיו באו העמלקים ולקחו  אותם בשבי!
***
צהלות שמחה וקולות צחוק פרועים נשמעו מסביב – העמלקים חגגו והכינו סעודה גדולה מהשלל שגזלו. "אני מפחדת!" בכתה תמר בשקט, "וצמאה ורעבה!" גם אחיה התאום, בניה, לא הצליח לעצור את דמעותיו. "אל תפחדו" הניחה אימא יד רכה על כתפי התאומים, "דוד המלך יעזור לנו. ראו! הנה שתי נשותיו של דוד, אביגיל ואחינעם, נלקחו גם הן בשבי. גם אבא יבוא לעזרתנו, וגם כל הלוחמים!" אימא הייתה חיוורת, אבל עיניה נצצו באומץ.
***
באמצע הלילה נשמעו לפתע צעקות רמות. צהלות סוסים, נביחות כלבים ופעיית הצאן הצטרפו לרעש שהחריד את הלילה. לוחמים מאנשי דוד האוחזים בידיהם לפידי אש התקרבו אל השבויים. "באנו להציל אתכם!" קראו הלוחמים. הם הגישו מים ואוכל לנשים, לילדים ולתינוקות. לפתע הבחינו התאומים בדמות מוכרת, "אבא!" נפלו בניה ותמר בבכי לזרועות אביהם, והוא חיבק אותם באהבה רבה.
***
שיירה ארוכה של עגלות התקדמה במורד ההר, והתאומים ישבו ליד אבא בחזית העגלה. דוד המלך וכל הלוחמים חזרו הביתה עם בני משפחותיהם שנשבו ועם רכושם. הלוחמים אספו שלל רב במלחמה בעמלק, וחמורים טעונים בכל טוב, ועדרי צאן ובקר השתרכו לצידי העגלות. השיירה נעצרה בנחל הבשור, לאסוף מאתיים מלוחמי דוד שנשארו בעורף ולא לחמו בעמלק.
לפתע שוב נשמעו צעקות. "אני הולך לראות מה קורה, מיד אחזור!" קפץ אבא מהעגלה והתקדם לכיוון הנחל. כעבור זמן קצר חזר אבא וסיפר: "יש לוחמים שלא רוצים להתחלק בשלל עם האנשים שנשארו ליד הנחל ולא יצאו לקרב. אבל דוד המלך קבע, שהשלל יתחלק שווה בשווה בין כולם: בין הלוחמים שנלחמו בחזית המלחמה ובין הלוחמים והאנשים שחיכו בעורף". אימא הביטה בפנים מאירות באבא ובכל בני המשפחה: "אבל זה שאנחנו ביחד – זה העיקר!" "נכון!" הסכים איתה אבא במאור פנים, עלה לעגלה, אחז במושכות, וכל השיירה המשיכה בדרכה הביתה.

הסיפור מתוך הדף השבועי להורים וילדים של תנועת מבראשית.
איירה: נעמה להב