הפרק שלפנינו מציג את המלחמה של עם ישראל בתושבי הגבעה ובשבט בנימין בכלל. ניתן לראות שישנה השוואה ברורה בפסוקים בין מלחמה זו ובין מלחמות קודמות מספר יהושע ושופטים ויש בכך כדי להדגיש את המציאות הקשה שלפנינו בה אחד משבטי ישראל הופך להיות האויב.
עוד יש לציין שלמרות המציאות הקשה הנגלית לפנינו בסיפור זה, יש בו גם נקודות אור כאשר אנו מוצאים את שבטי ישראל המגלים יכולת ארגון טובה מתקוממים כנגד עוולה מוסרית קשה. זאת בניגוד לאופייה של התקופה כפי שתוארה עד כה כתקופה שבה השבטים מפורדים.
סיפור זה החותם את ספר שופטים מזכיר לנו את סיום ספר יהושע שם התקוממו השבטים השונים כנגד שבטי עבר הירדן המזרחי. אולם בעוד ששם היה מדובר על עבירה דתית (למראית עין) הרי שכאן מדובר על עבירה מוסרית.
חלוקת הפרק:
1. פס' א-יט: ההיאספות וההכנות למלחמה
2. פס' כ-כח: התבוסה לבנימין
3. פס' כט-מח: הניצחון
1. פס' א-יט: ההיאספות וההכנות למלחמה
א. פס' א – "אל ה'" – הכתוב מציג את בני ישראל באור חיובי לא רק בגלל תגובתם ביחס לעוולה המוסרית אלא גם בשל יחסם לה', כמי שנאספים אל ה', בניגוד למציאות שראינו בדרך כלל בספר שופטים.
ב. פס' ג – "וישמעו בני בנימין" – נראה שהכתוב מלמדנו שהם שמעו ובכל זאת החליטו שלא להיקהל עם כולם.
ג. פס' ה – ההשוואה בין תיאור המאורע כפי שמצטייר מפיו של הלוי ובין תיאור המאורע כפי שהתרחש במציאות בפרק י"ט חושפת כיצד הוא מחפה על העוולות שהוא ביצע. הוא לא מספר שהוא זה שהוציא אותה אליהם ומשמע מדבריו שהוא והיא הותקפו באופן שווה. (על כך ניתן לקרוא עוד בפוסט מאת הרב משה כהן)
ד. פס' י – התיאור הוא של עשרה אחוזים שיהיו אחראים על המזון והאספקה של הלוחמים. תיאור זה מבליט את העובדה שהם מבינים שהולכת להיות מלחמה רצינית שצריך להתכונן אליה.
ה. פס' יב – לפני היציאה לקרב עצמו הם פונים לשבט בנימין, מן הסתם לזקניו, ומבקשים מהם להידרש לעניין. זאת אומרת שהם משאירים פתח לשבט בנימין לטפל בכך מבלי שיצטרכו להילחם בהם.
ו. פס' יח – פסוק זה מזכיר מאוד את ראשית הספר, פרק א' פסוקים א-ב. ההשוואה מדגישה את ההבדל ואת המצב הקשה שלפנינו: האויבים הם לא הכנענים אלא בני בנימין.
2. פס' כ-כח: התבוסה לבנימין
א. פס' כא-כו – מדוע באמת נִגפו בני ישראל והרי שאלו בה'? תשובה אחת ניתן למצוא בהבדל שבין דרך המלחמה כאן ובין המתואר להלן בפס' כט שם הם נערכים באופן רציני יותר למלחמה ושמים אורב. אולם כמובן שתשובה זו אינה מספיקה. ניתן לראות שהמלחמה כאן מזכירה בהרבה היבטים את המלחמה בעי המתוארת בספר יהושע. הכשלון שם נבע מגאווה ומביטחון מופרז. גם כאן, למרות ששאלו בה' מי יעלה תחילה, לא שאלו האם לעלות. תשובות אחרות ניתנו על ידי המפרשים: רד"ק הביא מדרש שמסביר את הכשלון בכך שהעם לא התאסף כנגד המציאות של פסל מיכה (עבירה דתית) אלא רק כנגד עוולה מוסרית. רמב"ן על התורה תלה את זה בכך שדווקא שבט בנימין היו צריכים לשפוט אותם ולא שאר השבטים.
ב. פס' כא – "וישחיתו" – ולא 'ויהרגו' וכד'. מילה זו באה בתנ"ך בהקשרים קשים במיוחד: המבול, סדום ועוד.
ג. פס' כב – לכאורה מקומו של פס' זה אחרי פס' כג! יש שהציעו שזהו כלל שלאחריו פרטי האירוע בפס' כג-כד.
3. פס' כט-מח: הניצחון
א. פס' כט-מב – התיאור כאן מזכיר מאוד את המלחמה בעי (כולל ההפסד בפעם הראשונה) ושוב נראה שההשוואה מחדדת את ההבדל באשר לדמותו של האויב.
ב. ניתן לשים לב שיש כאן כפילויות וחזרות ואפשר שפס' לא-לד הם כלל שלאחריו פרט (בפס' לה-מב).
ג. פס' מג – הפסוק נשמע כאילו הוא לקוח משירת ניצחון (השמחה ממציאות זו וודאי אינה סימן טוב).
ד. פסוק מה – "ויעללהו" – מלשון עוללות, ענבים שנשארו אחר הבציר. גם כאן הם הורגים את הנשארים. זוהי ממש מלחמת השמדה גם אחרי שברור שבנימין הפסידו. זוהי גם המציאות המתוארת בפס' מח (השוו דברים ב', לד; דברים י"ג, יג-יט)