פשרה או הכרעה?

בנושא הפשרה כחלק ממערכת המשפט מציגה הגמרא את הדעה הבאה:

רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין,
עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה -
אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו.
משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו.
שנאמר "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי י"ז, יד),
קודם שנתגלע הריב - אתה יכול לנטשו,
משנתגלע הריב - אי אתה יכול לנטשו.
(בבלי סנהדרין ו ע"ב)

רבי שמעון בן מנסיא נותן הדרכה לשופט. אם אתה דן ואינך יודע את ההכרעה - מותר לך להפנות את המתדיינים לעשות פשרה. אבל אם אתה כבר יודע מה ההכרעה - עליך להכריע.

הוא לומד את זה מפסוק מהפרק שלנו - תחילתו של הפסוק מדברת על הרצון של הדיין לפטור את הדין ללא משפט, אבל זה ניתן רק אם 'הריב' עוד לא התגלה לדיין ואז ניתן לנטוש. אבל אם התגלה הריב וברור לשופט מה ההכרעה אז אסור לו להציע את הפשרה.

הדרכתו של רבי שמעון בן מנסיא מתבססת על הרעיון שפשרה אינה חלק מעולם השיפוט. היא חלק ממערכת המשפט אבל לא חלק מהמשפט. ולכן אם התהליך התחיל ויש חשיפה של הצדדים השונים והבנה מה הפסיקה הצפויה - אז כבר אסור, משום שהפשרה לדעתו אינה תחליף למשפט אלא רק מענה מקדים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

באדיבות אתר 929