צוואתו של חנניה

"... אמר לו ירמיה [לחנניה]: אתה אומר "בעוד שנתים ימים אני משיב וגו'" (ג) ואני אומר שנבוכדנצר בא, ונוטל את השאר: "בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'" (כ"ז, כב).
אמר לו [חנניה]: תן סימן לדבריך!
אמר ליה [ירמיה]: אני מתנבא לרעה, ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו [חנניה]: לאו, את, הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך.
אמר לו [ירמיה]: אין, כיני [=כן], הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש: השנה ההיא הוא מת, כי סרה דבר על יי'.
והות ליה כן [=וכך היה לו], "וימת חנניה הנביא בשנה ההיא, בחדש השביעי" (יז).
שנת אחרת הייתה, ות מר הכין?! [=ואתה אומר שהיה לו כן, שמת באותה שנה?!] 
אלא מלמד שמת בערב ראש השנה, וצווה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה, בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר" 
(תלמוד ירושלמי סנהדרין י"א דף ל ע"ב)

בדברי הירושלמי הופך הויכוח בין ירמיהו לחנניה לויכוח טכני על הדרך להוכיח מי נביא אמת ומי נביא שקר, מי צריך להוכיח את צדקתו: ירמיהו, המנבא דברים רעים, או חנניה המנבא נבואות נחמה. ירמיהו טוען: נבואות זעם יכולות להתבטל אם ישובו בתשובה. ובכל זאת הוא מוכן לתת אות. והאות - מותו של חנניה. שוב נבואה רעה, שבאופן תיאורטי היא יכולה להתבטל.

הפרשנות של הירושלמי על סיפור מותו של חנניה היא התבוננות פסיכולוגית מעמיקה בנפשו של נביא שקר. של כל נביא שקר, בכל מקום ובכל זמן. עולמו של חנניה חרב עליו. ההוכחה של ירמיהו מתאמתת, והוא נוטה למות. אם חנניה ימות, מעיד הדבר כי כל דברי נבואתו הם שקר, וכי התקווה שנפח בעם תקוות שווא היא. גורל העם בידיו: הוא הסית את העם למרוד בבבל, להמשיך בדרכם. ועכשיו רואה הוא כי כל נבואותיו מתבדות. הוא עצמו מת לפי נבואת ירמיהו. האם יקום ברגע האחרון ויזעק כי שגה? האם יבקש סליחה מנביא האמת שאת דבריו ניסה בכל כוחו לסתור?

לא כך. מחשבתו האחרונה של חנניה על ערש מותו היא - כיצד להמשיך ולהבדות את ירמיהו. ובצוואתו, לפי הירושלמי, מצווה חנניה את בניו להסתיר את מותו בסוף החודש השישי, ולקבור אותו בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, בשנה הבאה. וכל זאת כדי להפוך את ירמיהו לבדאי, שהרי ירמיהו אמר "השנה אתה מת".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת