צרעת הבית - היתה או לא היתה?

הצרעת המדוברת בתורה אינה מוכרת בימינו, וסימניה המובהקים - הפיכת השער ללבן ובראש ובזקן לצהוב, מחית בשר חי (י"ג, י), אינם ידועים אצלנו. 'מחלת הנסן' המכונה בימינו 'צרעת' היא מחלה קשה ונוראה ואף מידבקת אך אינה קשורה לצרעת המקראית. (על כך ראו גם בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון)
הצרעת של התורה כנראה אינה מידבקת (הרחקת המצורע היא בשל טומאתו ולא מחשש הידבקות), ובניגוד ל'מחלת הנסן' הכרונית, אפשר להחלים ממנה בשבוע אחד.

הצרעת של התורה היתה קיימת בימי בית שני, ובעזרת הנשים שבמקדש הקצו למצורעים לשכה מיוחדת.
לעומת צרעת הגוף, צרעת הבגד והבית היו אצל התנאים בגדר הלכות תיאורטיות. את צרעת הבית דרשו לשבח מצד האוצרות שהתגלו מהמתיישבים הקדומים (ראו פירוש רש"י) ולגנאי מצד העניין שלא רצה בעל הבית לגמול חסד עם חבריו ועל כן גילו את כל תכולת הבית כשהוציאו אותה בשל הנגע.

ישנה מחלוקת מעניינת היסטורית אם צרעת הבית היתה או לא היתה. כך שנינו בתוספתא (נגעים ו, א):
"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות. למה נכתב? אלא לומר לך דרוש וקבל שכר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מקום היה בתחום עזה והיו קורים אותו חורבתה סגירתה. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכום אמר: מקום היה בגליל שהיו מציינין שהיו אומרים אבנים מנוגעות היו בו".

בתוספתא שלוש דעות:
הראשונה טוענת שכל הסיפור תיאורטי לחלוטין.
השניה, ניתנת על ידי תנא מהדור השני שחי בגליל ומתאר עיר בסביבות עזה שרחוקה 150 ק"מ מאיזור מגוריו. עדותו מתבססת רק על השם בלבד שניתן לפרשנות אחרת ממה שנראה ממבט ראשון: 'סיגרתה' מלשון הסגר המצורע. כיום לא ידוע מקום חורבה זו. 
השלישית, ניתנה על ידי תלמידו של ר' שמעון בר יוחאי שחי באיזור הגליל ומספר על מקום מסוים באיזור מגוריו בלא נקיבת שם מדויקת אלא מסורת עמומה במקצת. 
זו כנראה הסיבה שדעת חכמים לא היתה נוחה במסורות אלו ונותרו עם הדעה הראשונה.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'מקום בפרשה' בהוצאת ידיעות אחרונות