בפרקנו מוזכרת מצוות שילוח הטמאים מן המחנה. היה מקום לחשוב כי המטרה היא להדגיש את קדושת המשכן הנמצא במרכז המחנה, אך דומה שעיקר העניין הוא להראות שהקדושה נמצאת גם במחנה ישראל.
לאחר שתארה התורה בפרקים הקודמים את סדר המחנות פותחת התורה את פרקנו בהשלכה המעשית של סדר זה. כל הטמאים צריכים להיות משולחים מן המחנה. החל מהמצורע שמצוות שילוחו כבר הוזכרה בפרשיה שלו (ויקרא י"ג) דרך הזב עד לטמא מת.
חז"ל במסכת כלים (א, ח) מחלקים את הטומאות והטמאים לשלוש דרגות ובהתאמה לכך גם את שילוחם מן המחנות: המצורע משתלח משלושה מחנות, הזב והזבה משני מחנות ואילו הטמא למת משתלח רק ממחנה שכינה.
מה ראתה התורה להביא מצווה זו דווקא כעת בתום סידור המחנות כולם: מחנה ישראל (פרקים א'-ב'), מחנה לויה (פרקים ג'-ד') ומחנה שכינה (ספר ויקרא)?
לכאורה התשובה ברורה. רק לאחר שיודעים בדיוק את מיקומו של כל מחנה מסביב למשכן הרי שניתן לצוות על שילוח מי שפוגע בקדושה כחלק מן הכללים השומרים על סדר המחנות.
אולם, נראה כי התשובה האמיתית היא בדיוק הפוכה. ישנו חשש כי דווקא לאחר שהובדלו ישראל במחניהם מן המשכן ששכן ממש בקרבם קודם לכן, יסברו הם כי הקדושה קיימת רק במקום המשכן והם נותרו בעולם של חולין. כביכול ישנו נתק בין העולם היומיומי של האיש הישראלי ועולם עבודת ה' שלו במשכן. משום כך משמיעה לנו התורה, דווקא עכשיו, כי עצם הבדלת מחנה ישראל ממחנה שכינה אינה מורה על ניתוק בין עולם החול לקודש. אמנם, יש דרגות בקדושה, אך נותרת קדושה גם במחנה ישראל ולכן ישנם טמאים המשתלחים גם ממחנה ישראל (כדוגמת המצורע). מטרת התורה היא לקדש את עולם החול ולא ליצור נתק בין העולמות.