ישנן מצוות רבות הקשורות לראשית כמו בכורות, ביכורים, תרומה וחלה, שעניינן הוא קידוש הראשית ונתינתה לגבוה. אולם בניגוד לכך הערלה היא ראשית שיש לזרוק ולא לאכול. דומה שהמשותף שבין שני המצבים הוא הביטוי של המפגש בין הרוח לחומר.
אנו מוצאים בתורה שתי התייחסויות ל"ראשית":
מצד אחד, יש מצוות רבות המבטאות את הקדושה המיוחדת שבראשית. הראשית ניתנת לה' לא רק כדי להודות לה' ולהצהיר שהכל שייך לה', אלא הראשית עצמה היא קרובה יותר למקור האלוקי וטהורה יותר, ולכן היא מקודשת יותר וראויה להינתן לה'. נקודה זו בולטת במיוחד בעניין הבכורות: הבכור באופן טבעי קדוש לה', ואין צורך להקדיש אותו. מצד שני, איסור הערלה (כג) מבטא את העובדה שהראשית היא דווקא פגומה.
מה המשמעות של שתי ההבנות ההפוכות הללו?
כל דבר שנוצר בעולם הזה, מקורו בחיבור שבין העולם העליון לבין המציאות התחתונה. המצוות המבטאות את קדושת הראשית מבטאות את העובדה שכל דבר שנוצר בעולם מקורו בקב"ה, והראשית היא הקרובה ביותר למקור - היא תחילת החיבור בין העולם העליון למציאות.
אולם, למרות שמקורם של כל הדברים בעולם הוא מה', המציאות התחתונה איננה שלמה ואיננה אלוקית: העולם האלוקי איננו יכול להופיע במציאות התחתונה בשלמותו. העולם החומרי משתמש בכוחות האלוקיים באופן נמוך וחומרי, ובתהליך היצירה מתכסים הכוחות האלוקיים בקליפה ונאטמים ב"ערלה". לכן, דווקא ההופעה הראשונית בעולם היא מכוסה ב"קליפות", שצריך להסיר אותן כדי להגיע אל הפנים השלם יותר. כך, גם ההופעה הראשונית של האדם בעולם איננה מושלמת, אלא עם ערלה שיש להסירה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון