בפרק ה' בספר קהלת מופיעים כמה פתגמים ידועים. שלושת הפתגמים שלפניכם שזורים בתוך פסקה המתארת את הבעייתיות בחיי העושר וברדיפה אחרי הממון:
"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף..." (ט)
פתגם זה מבטא את חוסר הסיפוק של האדם הרודף אחר העושר. אדם כזה תמיד ירצה יותר ממון ממה שיש לו, ולכן הוא איננו מרגיש "שבע" - איננו מסופק לעולם.
"מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן" (יא)
פסוק זה משווה בין האדם העמל, לבין האדם העשיר, ומראה את היתרון שבעמל לעומת העושר: אדם שעובד הרבה, ישן בלילה יותר טוב מאדם עשיר שאיננו צריך לעמול והדאגה לנכסיו מטרידה אותו ומפריעה לשנתו.
בעברית המודרנית משתמשים בחלקו הראשון של הפסוק "מתוקה שנת העובד" כדי לדבר בשבחה של המלאכה המזכה את העובד בשינה טובה לאחר יום עבודה מספק.
"יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" (יב)
לעיתים, העושר ממש מזיק לבעליו ומביא עליו צרות, כפי שמתואר בפסוק הבא: "ואבד העושר ההוא בענין רע" (יג) כלומר: העושר לא אבד סתם, אלא קרה משהו רע לעשיר, למשל: שודדים פגעו בו כדי לגזול את ממונו.
בעברית המודרנית משתמשים בפתגם זה גם לתיאור קשיים נוספים שהעושר מביא איתו, למשל: העושר מציב בפני הבעלים יותר מדי אפשרויות בחירה ומונע ממנו לבחור באופן נכון.