לאחר שבפרק ג' למדנו על הצלחתו של שלמה במישור החכמה והמשפט, פרקים ד' וה' מלמדים על הצלחתו המדינית, יחסי הפנים ויחסי החוץ, לאור הבטחת ה' בחלום בגבעון להעניק לו גם עושר וכבוד.

חלוקת הפרק: 
פס' א-ו: רשימת השרים
פס' ז-כ: רשימת הניצבים

1. פס' א-ו: רשימת השרים

יש להשוות רשימת שרים זו לרשימת השרים של דוד בשמואל ב פרק כ', פס' כג-כה:

שרי שלמה            שרי דוד

1. הכהן               1. שר הצבא

2. שני סופרים      2. כרתי ופלתי

3. מזכיר             3. שר המס

4. שר הצבא        4. מזכיר

5. כהנים             5. סופר

6. שר הנצבים      6. כהנים לה'

7. רע המלך         7. כהן למלך

8. שר הבית

9. שר המס

ניתן לראות כמה הבדלים חשובים: ראשית, במקום שר הצבא בראש הרשימה כפי שמצאנו אצל דוד, כאן אנו מוצאים את הכהן בראש הרשימה. ניתן ללמוד מכך הן לגבי השקט הצבאי ששרר בימי שלמה והן על מגמתו העיקרית של שלמה – בניין בית המקדש המופעל כמובן על ידי הכהנים. בהקשר הצבאי יש לשים לב גם לכך שהכרתי והפלתי, משמר המלך, נעלמו וכנראה שכעת פשוט לא צריך משמר למלך.

עוד ניתן לראות שכעת יש שני סופרים מה שקשור כנראה לריבוי הקשרים הבין לאומיים של שלמה וכן למשל ולשיר של המלך.
עניין נוסף הוא הפיתוח הנוסף של הממלכה המצריך שרים נוספים כגון 'שר הבית'. תפקיד זה, מעין 'אב בית', מצאנו אצל מלכים אימפריאליים גדולים כגון פרעה (בראשית מ"ה, ח). תפקיד נוסף חדש הוא שר הניצבים.
 
2. פסוקים ז-כ: רשימת הניצבים 

לכאורה היינו מצפים שחלוקה לשנים עשר ניצבים תתבסס על החלוקה לשבטים. אלא ששלמה חילק את הניצבים על פי אזורים גיאוגרפיים החוצים את השבטים ורק בסוף יש מספר ניצבים המחולקים לפי השבטים (היחס הוא של 6:7 לטובת האזורים). יתכן שהסיבה היא פרקטית, דרך נוחה לגביית הכסף, אך אפשר גם שיש כאן ניסיון להחליש את הכוח השבטי. עוד יש לשים לב לכך ששבט יהודה אינו מופיע כאן. יש אומנם שהציעו שפס' יט שנראה קצת חסר מדבר על נציב יהודה 'והארץ' היא ארץ יהודה הגדולה. גם אם זה נכון, העובדה שזוהי נציבות נוספת מלמדת על כך שיהודה לא הייתה שותפה פעילה וקבועה בחלוקת הנטל. יוצא אם כן ששלמה נתן עדיפות לשבטו, עניין שהצית מאוחר יותר את המרד ואת פילוג הממלכה (על כך ניתן לשמוע עוד בשיעורו של הרב אמנון בזק)