החזרה המפורטת על מסלול המסע במדבר בפרק ל"ג, וכן התיאור הפרטני של קווי הגבול ודרכי חלוקת הארץ לעריה ולנחלותיה בפרק ל"ד, עלולים להיראות משעממים, ארכניים ומיותרים. האם יש דרך אחרת להסתכל על הדברים?
הסיבה לשעמום היא היעדר ההבנה כי מדובר בשירה ובפיוט ואולי גם אי־מיומנות בקריאתם של אלה. פרשת מסעי המדבר כתובה כשירה, ואכן יש הנוהגים לקרוא את הפרשה בבית הכנסת, בניגון מיוחד. האזנה לשירה דורשת סוג אחר של קשב.
כדרכה של שירה יש בפרשה מקצב וחזרות קבועות: "ויסעו… ויחנו", לשון גבוהה ופיוטית: "יצאו בני ישראל ביד רמה" (ל"ג, ג), "ומצרים מקַברים" (שם, ד), וצמצום הסיפור העובדתי לנקודות־שיא מעטות ונבחרות. מי שכורה את אוזנו להקשיב לשירה, לא רק שאינו משתעמם מן החזרות שבה אלא מתרונן ומתחיֶה מהן.
גם כשמסתיימת שירת המסעות והפרשה עוברת לתיאור נחלת הארץ בפרק ל"ד, לא מסתיימת השירה. שירת המסעות מתחלפת בשירת הגבולות. אוזן רגישה תשמע בקריאת פרשת הגבולות לא רק הדרכה גאוגרפית ופוליטית, אלא פיוט של ממש. למעשה לא מדובר בגבולות, אלא בגבול אחד. והגבול הזה הוא גיבור השירה, והוא מטייל מסביב לארץ ישראל כדרך שבני ישראל נסעו במדבר.
הפשטנים מפרשים - "והתאויתם לכם לגבול" (ל"ד, י), במובן של והתוויתם גבול, שימת תו, שרטוט. הפייטנים שומעים - תאווה כמשמעה. ובאמת, ההבחנה כאן בין הפשט לדרש אינה מוחלטת. הבחירה בצורה "והתאויתם" לסימון הגבול אינה מאפשרת להותיר את היובש הגאוגרפי של משרטטי המפות לפשט, ואת השמיעה הפיוטית של אוהבי הארץ לדרש. כפי שברכת יעקב ליוסף "עד תאוַת גבעֹת עולם" (בראשית מ"ט, כו), מאפשרת שמיעה משולשת: עד הקצה, עד בלי גבול, או עד שיא החמדה.
גם ה"והתאויתם" (ל"ד, י) וה"תְּתָאוּ" (שם, ז-ח) של הגבולות בפרשתנו מאפשרים שמיעה רב־צלילית. גם הפשט של שירת הגבול, מבטא כי סימון גבולותיה של ארץ ישראל הוא מעשה פיוט של אהבה, ולא רק מפעל מדיני וביטחוני, משפטי והלכתי.
תאוות רבות מתעוררות להן עם שירת הגבולות: תאווה לארץ ולנחלת אבות, תאווה לגבולות מוגדרים וסדורים, תאווה להליכה בדרך הישרה, ומעל כולן: תאווה וציפייה ובעקבותיה דרישה, לגאולה — במהרה ובזמן קרוב.
עוד על תיאור גבולות הארץ כשירה קראו בפוסט מאת דניאל שרשבסקי 'שיר של גבולות'
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר