כאשר בא על האדם אסון מגיב הוא בשרשרת של תגובות, עיתים מנוגדות, עיתים משלימות. כזה הוא התיאור שבפרקנו החושף את שרשרת התגובות המתחלפות ואף סותרות של המקונן על אסון עמו.
כאשר בא על האדם אסון בחטף, מגיב הוא בשרשרת של תגובות, עיתים מנוגדות, עיתים משלימות זו את זו. רגע משלים הוא עם גורלו; רגע נאלם דום; רגע אחד נאחז בשבריר תקווה, ובמשנהו נכנע לגורלו ומקבלו; ושוב נאבק הוא עם אסונו, ושוב נופל הוא לתוך תהום הייאוש וחוסר המעשה.
פרק ג' שבספר איכה מגלה את שרשרת התגובות הזאת של המקונן על אסון עמו. שרשרת התגובות מכילה סתירות פנימיות; הסתירות שבתגובתו מתארות תיאור אמיתי את רגשותיו המתרוצצים של האדם בכאבו.
עם תחושת הכאב הראשונה קורא המקונן: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (כז).
הוא משלים עם העול, עם האסון. ברוב ייאושו הוא מבקש את המכה, את ההשפלה: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (ל) - הוא שבע מן החרפה שהוא נתון בה.
המתאבל הגיע לתהומות הייאוש. מכאן אפשר רק לעלות, רק לקוות. וייאושו הופך להיות מקור תקווה: "כי לא יזנח לעולם אדוני, כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו" (לב).
הוא ממשיך וטוען שה' אינו נוהג באופן אכזרי או שרירותי, ומכאן שהייתה סיבה מוצדקת למה שקרה. לא האלקים קובע את הרעות והטוב. האדם הוא הגורם לעצמו רעות וטוב. מעשיו הם הגורמים לו רעות וטוב. ואם כך - "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו"? (לט) - מה זכות לו לאדם להתלונן על צרותיו? יתאונן על חטאיו, על כך שהוא גרם לעצמו את צרותיו.
בעקבות הכרה זו מגיע שלב התשובה. אם אני גורם לאסוני, צריך אני לשנות את מעשי, ולדחות את אסוני: "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'. נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים" (מ).
ולפתע מתפוצצת כל ההשלמה. כל ההסברים עולים בתוהו. רגשות התסכול גוברים, ולאחר שהבין כי אל לו לבוא בטענות נגד האלקים, הוא פורץ בקריאה:
"נחנו פשענו ומרינו - אתה לא סלחת" (מב); "סכותה באף ותרדפנו, הרגת לא חמלת. סכותה בענן לך מעבור תפילה" (מג-מד).
המתאבל מרגיש שה' היה צריך לסלוח לו, ולא להעמיד מחיצה ביניהם.
הקינה מתארת את חליפות רגשותיו של המתאבל, ומסיימת בעמוק ובחריף שברגשותיו: בקשה לנקמה מאלה שהרסו את ביתו והחריבו את ארצו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת