תלות האדם בבורא

בן הדד מלך ארם חולה ושולח את חזאל לדרוש בנביא ישראל ולברר האם יחיה מן החולי הזה אם לאו. דבר דומה מצאנו אצל ירבעם מלך ישראל (מלכים א י"ד) כאשר בנו אביה חלה והוא שלח את אשתו מחופשת אל הנביא אחיה השילוני כדי לדעת מה יהיה לנער. בשני המקרים נשלח שליח לשאול את הנביא וניתנה לנביא מתנה מכובדת על מנת לרצותו.
כיצד יש להתייחס לתופעה זו שלפיה בעת מחלה לא נעזרים רק ברופאים אלא הולכים ודורשים את דבר ה' למרות שלכל אורך הדרך מבזים את דברי הנביא ואת צו ה'? האם אין בכך צביעות וחנופה?
דומה שניתן להצביע כאן על נקודה עמוקה בנפש האדם. באופן כללי, כאשר המצב הפיזי של האדם הוא בשלימות ובטוב הדבר נותן לו ביטחון עצמי מוגבר ואזי הוא מעמיד את עצמו ותפיסת עולמו במרכז בלא יכולת להתבונן עליה ולבחון את האמיתיות שבה.
אולם, דווקא בעת מחלה האדם מגלה את אפסיותו ואת תלותו המוחלטת בכוח עליון ולכן הפניה לנביא המבטא את דבר ה' בעולם היא מוכרחת ומתבקשת. לא רק אצל ישראל אלא גם באומות אחרות כפי שעשה מלך ארם.
ישנם מצבים בהם האדם מתכחש לעצמיותו ומקשה את ליבו שלא להאמין בכח עליון ואפילו בעת צרה לא שב אל ה' אלוקיו. כך ראינו אצל אחזיה בן אחאב מלך ישראל (א') שכאשר נפל מעליית גגו וחלה שלח שליחים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון בשאלה האם יחיה מן החולי הזה. בעקבות כך נזף בו אליהו על כך שהלך לדרוש באלהים אחרים ולא שאל את נביא ה'. גם יורם מלך אחאב בוחר בעת מחלתו להתרפא ביזרעאל ולא לדרוש בנביא ולשוב בתשובה (כט).