התורה מצווה להוסיף מלח למנחות ולקורבנות. יש שהסבירו ציווי זה בכך שהמלח מוסיף טעם למאכל ואין להקריב קרבן תפל לה'. עוד נראה שבשל טבעו של המלח הוא מסמל שמירה לאורך זמן על הברית הנכרתת בין האדם לה' עם הבאת הקרבן.
לאחר הפירוט של סוגי המנחות השונות מופיע ציווי לצרף מלח למנחות השונות ולקרבנות: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ. עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (יג). מה טעמו של ציווי זה? על פי הבנה אחת, המופיעה אצל אבן עזרא ומספר פרשנים נוספים, הוספת המלח נועדה לתת טעם לקרבן: "שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון".
אולם ניתן להעלות הצעה נוספת המתמקדת בביטוי "מלח ברית אלהיך". ביטוי דומה מופיע בספר במדבר (י"ח, יט) ביחס למתנות כהונה: "כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא". על פי ההקשר שם נראה שהמושג 'ברית מלח' משמעו ברית הקיימת לעולם. המלח נבחר לשמש כסמל לברית עולם או משום שמלח הוא מוצר המשמר מאכלים לאורך זמן או משום שהמלח עצמו הוא מאכל שנשמר לאורך זמן.
ביטוי לתפקיד זה של המלח ישנו במדרש פסיקתא זוטרתא, במדבר, פרשת קרח: "ברית מלח עולם היא. כרת הכתוב ברית עם אהרן ברית מלח עולם הוא בדבר הבריא בדבר שאינו מתליע ולא מסריח ולא עוד אלא שמבריא את אחרים".
לאור זאת נראה שזוהי גם משמעות הציווי על הוספת המלח למנחות ולקרבנות. אדם המביא קרבן לה' מחדש ברמה מסוימת את הברית עמו וחידוש זה מצריך מלח המסמל שמירה על הברית לאורך זמן.