תפקיד המטה

לו היינו מכירים את סיפור יציאת מצרים בלא השימוש התכוף במטה, לא היינו מרגישים כלל בחסרונו, ומנקודת ראות זו תפקידו נראה שולי למדיי. אולם, התורה מדגישה את תיאורי תפקודו של המטה במסגרת הנהגתו של משה רבנו. קשה לנו להעלות על הדעת את משה פועל ללא המטה.

ההתוודעות הראשונה שלנו ושל משה רבנו למטה כחפץ לא טריוויאלי מתרחשת במעמד הסנה - משה מקשה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (א). תשובת ה' מתחילה בהתייחסות למטה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַזֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" (ב).

השאלה "מה זה בידך?" נראית כשאלה רטורית, הרי ברור שמשה יודע מה יש בידו. אבל מיד לאחר מכן הוא עתיד לגלות שכל מציאות נתונה למניפולציה. ברצות ה' שום דבר אינו יציב. גם הדבר הוודאי והממשי ביותר, המטה שבידך, יכול לפשוט צורה ברגע. משה נס גם מפני הנחש אבל גם מחמת התדהמה.

אבל עיקרו של הלימוד מצוי דווקא בעבר השני: "שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" (ד). המטה החוזר לעצמו על ידי אחיזת היד מגלה שאין כאן כישוף סתם כי אם שלטון מוחלט בטבע.

לאות המטה ההופך לנחש יש חשיבות בעיצוב תפקידו של המטה ככלי של הנהגה. באקורד הסיום של מעמד הסנה, משה יצטווה על לקיחת המטה בו יעשה אותות: "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" (יז). ההפרדה בין הציווי הזה, שיש לו משמעות כללית, לבין אות המטה הראשון, מקנה לאות הראשון מעמד של מבוא לסיפורי המטה, ומגדירה את מעמדו במסגרת פעולת משה. ידו של משה היא הפועלת על המטה או באמצעותו. המטה מושלך וגם נאחז, ביטוי לכפיפותו ליד, כלומר: אין למטה של משה רבנו כוח פעולה משל עצמו.

בהמשך הסיפור, תוך תיאור חזרת משה למצרים יכונה המטה "מַטֵּה הָאֱלֹקִים". ביטוי שמשמעותו כפולה:

זהו המטה שבו פועל משה פעולות בשם האלוקים ובשליחותו.

וזהו המטה של ההנהגה. ("אלוקים" במובן של מנהיג).

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון