עצם השיבה אל ה' ושיקום מערכת היחסים היא הדבר הבסיסי והחשוב ביותר. גם כששבים מתוך מניעים תועלתניים, זה עדיין מעיד על הזיקה הבסיסית שבין ישראל לה', שבגללה הם שבים דווקא אליו.
"שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך" (ב). כפי שמתברר מהמשך הפסוקים, "כשלת בעונך" אינו מכוון לרעיון המוסרי שעצם החטא הוא הכשלון, אלא לכך שהחטא לא הניב להם את הרווחים המצופים והתועלת המיוחלת מעולם לא הגיעה. מדוע ישראל כשלו בעוונם – כי אשור לא מושיע אותם! הלא כך נאמר בהמשך "קחו עמכם דברים ושובו אל ד', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, אשר בך ירחם יתום" (ג-ד). משתמע בבירור מן הפסוקים שהקו המנחה את העם הוא שיבה לד' בגלל שאשור לא יושיענו ועל סוס לא נרכב. בזה, סוף ספר הושע מתאר תהליך המופיע כבר בתחילת הספר. הלא גם שם הנביא מעיד על ישראל "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא, ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה" (ב', ט). מדוע לחזור לקב"ה, אישה הראשון של כנסת ישראל? לא מתוך אהבה ומחוייבות למערכת היחסים שלהם, אלא בגלל שהיה לה טוב יותר אז. הושע מתאר בפנינו, הן בפרק הסיכום והן בפרק הפתיחה, תשובה שאיננה תשובה מטהרת אלא תשובה משתלמת. חשבון תועלתני קר, מדריך ומכוון את התשובה הזאת.
האם תשובה כזו איננה צביעות צינית של העבד החוטא המחפש לנצל את טוב לבו של האדון?
בכדי לענות על כך, עלינו לשוב ולהתבונן במילת הפתיחה "שובה".
הוראת המילה 'תשובה' בתנ"ך איננה שיבתו של האדם לדרכו הקודמת, אלא שיבה לקב"ה.
במילים "שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך" הנביא פונה לעם לשוב אל הקב"ה כשם שילד שב אל אביו ואל אמו, לאחר שעזבם מתוך כעס ומרי. לא תיקון העבר אלא עצם השיבה ושיקום מערכת היחסים בהווה, היא הדבר הבסיסי והחשוב ביותר. השיבה לקב"ה מתוך מניעים תועלתניים עדיין מעידה על הזיקה הבסיסית שבין ישראל למקום, שהרי ישראל שבים אליו ולא לגורם אחר.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון