עצת יתרו או דברי משה? (בין שמות לדברים)

עצת יתרו                                                                                    דברי משה

"עתה שמע בקֹלי איעצך, ויהי א-להים עמך:                  "הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים

היֵה אתה לעם מול הא-להים,                              וידֻעים לשבטיכם, ואשׂימֵם בראשיכם;

והבאת אתה את הדברים אל הא-להים;                            ... ואקח את ראשי שבטיכם,  

והזהרתה אתהֶם את החֻקים ואת התורֹת,                                 אנשים חכמים וידֻעים,

והודעת להם את הדרך יֵלכו בהּ,                         וָאֶתֵּן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים

ואת המעשה אשר יעשוּן;                                                                        שרי מאות

ואתה תֶּחזֶה מכל העם אנשי חיל                                                              שרי חמשים

                                  יִראֵי א-להים                                                       ושרי עשרֹת,

                                  אנשי אמת                                                ושֹטרים לשבטיכם; 

                                  שֹׂנאֵי בצע,                      וָאצַוֶּה את שֹפטיכם בעת ההִוא לאמֹר:   

ושמת עלֵהם שרי אלפים                                             שָמֹעַ בין אחיכם ושפטתם צדק,

                  שרי מאות                                               בין איש ובין אחיו, ובין גֵּרוֹ;

                  שרי חמשים                                            לא תכירו פנים במשפט

                 ושרי עשרֹת;                                             כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תשמעון,

ושפטו את העם בכל עת,                                            לא תָגוּרוּ מפני איש

והיה כל הדבר הגדֹל יביאו אליך,                                 כי המשפט לא-להים הוא;

וכל הדבר הקטֹן ישפטו הם ..."                           והדבר אשר יִקשֶה מכם      

                                                                      תַקרִבוּן אֵלַי וּשמעתיו ..." 

וצריך לשאול: מדוע יתרו לא נזכר כלל בדברי משה,[1] והרעיון כולו נראה כעצה של משה?

ועוד: בעצת יתרו אין שום ציווי לשופטים, ועיקר ההדגש על תכונות השופטים הראויים, בעוד בדברי משה, יש קיצור בתכונות השופטים,[2] והעיקר הוא בציווי לשופטים.

אכן, נרמזות בהבדלים אלה שתי השקפות עולם ביחס לשופטים ולמעמדם –

לפי תפיסת יתרו, יש לבחור את השופטים הראויים ביותר – "אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת, שֹנאֵי בצע", וממילא הם ידעו בעצמם לשפוט בצדק, לא להכיר פנים במשפט, להשוות קטון וגדול, אח וגר, ולשמוע את כולם בהקשבה יתירה בלי כל אפליה, ובלי תחושה של אפליה, ולא להירתע משום לחץ של אנשי שררה.

אנשים "יראי א-להים" יודעים בעצמם, מתוך נפשם ושכלם, "כי המשפט לא-להים הוא", ואינם זקוקים לשום ציווי. במקביל, גם אין אצל יתרו מקור של סמכות לציווי על שופטים. אולם יתרו כבר הבין את החידוש הגדול שבנבואת ה' למשה –

"היֵה אתה לעם מול הא-להים ... והזהרתה אתהם את החֻקים ואת התורֹת ...", ולפיכך יש לומר, שמשה קיבל את עצת יתרו חותנו ומימש אותה על פי מה שה' ציווה אותו לעם ולשופטים (בפרשת משפטים) – "לא תשא שֵמַע שָוא ... ודל לא תהדר בריבו ... מדבר שקר תרחק ... ושֹחד לא תקח ..." (שמות כ"ג א-ט).

ממשפטי ה' ומן הציוויים לשופטים למד משה את תפיסתו – שאיננה זהה לתפיסת יתרו. גם אנשי החיל המופלאים ביותר והראויים ביותר (שלא תמיד קל למצוא), זקוקים לציווי ברור, שנובע מיראת ה', ומנבואת ה' למשה –

"שָמֹעַ בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גֵרוֹ;

לא תכירו פנים במשפט, כקטֹן כגדֹל תשמעון, לא תגוּרוּ מפני איש,

כי המשפט לא-להים הוא ..." (דברים א' טז-יח).

לציווי זה של משה לשופטים הוסיף רש"י (בעקבות המדרש והגמרא[3]) שורה ארוכה של הנחיות לדרך המשפט הראויה אשר ילכו בה השופטים המצווים ועושים –

"ואצוה את שפטיכם – אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו;

בעת ההִוא – מִשֶמיניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור; ...

לא תכירו פנים במשפט – זה הממונה להושיב הדיינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גיבור, אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דיין בעיר, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב; מעלה אני על מי שמינהו כאילו הכיר פנים בדין;

כקטֹן כגדֹל תשמעון – שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם [דין פרוטה] ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון [לאחריו];

דבר אחר: כקטֹן כגדֹל תשמעון – כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצוה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות;

דבר אחר: שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו, שאתה חייב לו;

לא תגורו מפני איש – לא תיראו;

דבר אחר: לא תגורו – לא (תאגור =) תכניס דבריך מפני איש (=לא תשתוק מפחד איש); לשון (משלי י' ה) אוגר בקיץ;

כי המשפט לא-להים הוא – מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני [את ה'] להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט; ...

ואצוה אתכם ... את כל הדברים אשר תעשון – אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות".

ולא נחה דעתו של רש"י, עד שהוסיף ופירש מוסר מרומז גם למשה, שאמר לשופטים – "והדבר אשר יִקשֶה מכם, תַקרִבוּן אֵלַי וּשמעתיו", והוא עצמו לא ידע לשפוט בבקשת בנות צלפחד –

תַקרִבוּן אֵלַי [ושמעתיו] – על דבר זה נסתלק ממנו (=ממשה) משפט בנות צלפחד;

וכן שמואל אמר לשאול (שמואל-א ט' יט) "אנֹכי הרֹאֶה", אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה. ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם ט"ז, ו) "וירא את אליאב, ויאמר אך נגד ה' משיחו", אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולא אמרת "אנֹכי הרֹאֶה"? – "אל תַבֵּט אל מראהו" (שם ט"ז, ז).

מכאן נובעת מסקנה כוללת על ההבדל העמוק בין עצת יתרו, לבין דברי משה:

משה לא הזכיר את עצת יתרו, שמבוססת על תפיסה אוניברסאלית – כי אין בה ציווי לשופטים, אלא רק הקפדה מרחיקת לכת על התאמתם, ועל יראת א-להים שבהם, שהיא במקום ציווי. לתפיסת יתרו גם מתאימה מערכת המשפטים המותנית (הקַזואיסטית),[4] שנותנת בידי השופטים סמכויות ודרכים לשפוט, אבל אין בה ציוויים משפטיים מוחלטים מאת ה'. לעומת זה, בתורה, כפופים המשפטים המותנים לציווי המוחלט, והעיקר בה הוא הציווי לכל אדם באשר הוא, בין אדם פשוט ובין שופט במעמדו, שכולם שווים לפני שופט כל הארץ, ולפירוש רש"י חוזרים דברים אלו גם כלפי משה עצמו.