הודיה על גאולה
בין פרקי תהילים נמצאים מזמורים רבים שאפשר לפרשם בשתי צורות: שנתחברו לכתחילה לצורך עבודת המקדש על כל גווניה, או שבאו לענות על צרכי הנפש בשטחי התפילה וההתבטאות האישית כלפי שמים (ראו במאמר לפרק ק). אותם מזמורים שבית יצירתם מסביב להר-הבית חותם העבודה טבוע עליהם: שירי עלייה לרגל, מזמורי תהלוכה של המתקבצים מכל קצות הארץ, מזמורי חג ותרועה וכיוצא בכך. ויש ביניהם הקשורים ישירות לעבודת הקרבנות – שירה על הקרבן, הן קרבנות ציבור בימי חול ובימי מועד, הן קרבנות יחיד מכל הסוגים: נדבה, תודה, אשם וכדומה. ובלשונה של המשנה (במסכת ביכורים, פרק ג משנה ד)): "ודברו הלוים בשיר".
אולם נדמה שחלוקה זו – למזמורים פולחניים, דהיינו, כאלה שחיבורם משתייך אך ורק לעבודת המקדש, ולמזמורים אחרים שנופם נוטה לשטחי התפילה האישית ולעולם החוויה הפנימית –חלוקה זו אינה חותכת. ייתכן שמלכתחילה נתחברו רבים ממזמורי תהילים בכוונה כפולה: מתוך מחשבה ומגמה שאפשר יהיה להם לשמש בשתי אפשרויות, לצרכי שירת העזרה ולצרכי שירת נפש המתפלל. בדרך זו מעניק המשורר לפסוקיו מימד רחב וכולל: הוא משתף בהם אף את אלה שנבצר מהם לעלות ולהיראות במקדש ירושלים, הן מחמת רחוק המקום והן מסיבות אחרות – ועל-ידי כך מקבלת השירה מעמד על-זמני ועל-מקומי.
דומה שלסוג זה יש לשייך את פרק ק"ז בתהילים. הפרק נתון בתוך מסגרת של שלושה מזמורים: ק"ה, ק"ו, ק"ז. אכן, לפי החלוקה המקובלת, משמש פרקנו ראש לספר החמישי בתהילים, אבל מאידך באה בראשו פתיחה המשותפת לו ולשני קודמיו.
הביטוי: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" הוא ביטוי רגיל במזמורי הודאה, וכיוצא בו בעזרא פרק ג' (פס' י), בסיפור הדברים על הסדרת עבודת הלויים בראשית בית שני: "והלוים בני אסף... ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו על ישראל, וכל העם הריעו תרועה גדולה בהלל לה' על הוסד בית ה'".
פתיחה זו מופיעה פעמיים בתהילים: בראש מזמורים שבית הולדתם בעבודת השיר שבמקדש, בפרק קי"ח – שהוא מפרקי הלל המצרי, שהושר בימי מועד בעת העלייה לרגל, ובפרק קל"ו שהוא הלל הגדול. לעומת זאת באה פתיחה זו, בשינויים קלים, בראש כל אחד מהפרקים ק"ה, ק"ו, ק"ז. מכאן מקורה של ההשערה הרואה בשלושת המזמורים הללו חטיבה אחת. פרק ק"ה מספר ומונה את חסדי ה' מימי האבות ועד לכיבוש הארץ, פרק ק"ו הוא מזמור תוכחה לעם שלא הכיר בחסדי ה' וכפר בטובה, ואילו פרק ק"ז הוא שיר תהילה ותודה על הגאולה שתבוא אחר הגלות. לשיטה זו, מפקיעים את הפרק מחצרות העזרה, מהיותו שיר תודה של "ארבעה שחייבים להודות" ונותנים אותו עניין לתודת העתיד של הציבור כולו.
אולם כפי שהודגש בתחילה, יש במזמורי תהילים גם אם הם נושאים חזונם על העתיד לבוא, כוונה ומגמה של חיי-הווה בעבודת המקדש. ומכאן הגישה הרואה בפרקנו שיר של חייבי התודה, שבנוסף לקרבן התודה סיפרו את מעשה הצלתם בקהל-עם, הנאספים לחגוג את הפורקן, מהליכת המדבר, ממעבר הים, מבית הכלא ומערש דוי.
שתי הגישות, זו המצמצמת את המאורעות המתוארים בפרק ק"ז לחיי הפרט, וזו המרחיבתן לתולדות העם, אפשר להן להיתלות בפסוקי הפתיחה: "יאמר גאולי ה' אשר גאלם מיד צר, ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים". שהללו רואים כאן ביטוי מפורש לקיבוץ גלויות מכנפות הארץ, והללו רואים את עולי הרגל מקצווי הארץ הבאים ירושלימה בקול רינה ותודה.
אלא שתיאור רוחות השמים מוקשה הוא: "ממזרח וממערב, מצפון ומים". בדרך כלל, מקובל לפרש "ים" – בהוראה של מערב: לעומד בארץ-ישראל ופניו קדימה – קדמה – מזרחה, הרי מאחוריו – במערב, משתרע הים, לימינו דרום ולשמאלו צפון. ומכאן "צפון וימין אתה בראתם", "חובה אשר משמאל לדמשק", וכיוצא. מעתה נשאלת השאלה: מה טיבו של הביטוי "ים" שבפרקנו, שהרי אי אפשר לו להתפרש בהוראה של מערב, שכבר נזכר בפסוק. מכאן הצעתו של המלבי"ם – "מים", במובן של איי-הים, ועל השמטת דרום הוא אומר בעקבות אבן-עזרא: כי אין ישוב בדרום, דהיינו מהנגב השמם לא יבואו עולי הרגלים. התרגום לעומתם פירש "ימא דרומא", וכוונתו כנראה לים-סוף, לאילת ועציון גבר. בעקבותיו של התרגום מסתברת ההשערה בדבר זמן חיבורו של המזמור. (ראה במדרש שיר השירים רבה פ"ד ג', האומר שחלק ממזמורי תהלים נתחברו ע"י עזרא, כלומר: בתקופת בית שני: "בנוי לתלפיות - מהו לתלפיות? ספר שאמרו לו פיות הרבה. עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים: אדם הראשון ואברהם... ועזרא").
הן בדברי-הימים והן בספר מלכים מסופר על מפעל ישוב הנגב של עוזיה מלך יהודה "ויבן מגדלים במדבר ויחצוב בורות רבים, כי מקנה רב היה לו" (דברי הימים ב כו, י'), ו"הוא בנה את אילת וישיבה ליהודה" (מלכים ב יד, כ"ב). ארץ הנגב הפכה לארץ פורחת בימי עוזיה, מתוך שהיו מוכרחים ליישבה אם רצו להחזיק בנמל אילת. אפשר איפוא לומר שעולי-הרגל הם יורדי-הים שניצלו מזעף הים ומן הסערה בים-סוף, עלו לחוף אילת ושמו פעמיהם להביא תודה בירושלים. בדרכם עברו את מדבר הנגב, שעליו שרו: "ישם מדבר לאגם מים וארץ צוה למוצאי-מים, ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב, ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה, ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט" (פס' לה), והן על עוזיה נאמר: "כי מקנה רב היה לו" (דברי הימים ב כו, י').
שיר תודה זה שנאמר לשעתו ולמקומו, הפך סמל לפריחת שממותיה של ארץ-ישראל, להתפשטות גבולותיה מים עד למערב, לכיבושו של הנגב ולקיבוץ גלויות בחצרות המקדש הזובחים זבחי-תודה ומספרים מעשיו ברינה.