הפור והגורל במגילת אסתר

הקשר בין ימי הפורים ומגילת אסתר גלוי לעין. ראש לכל, מפורשים הדברים בספר עצמו. "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". סתם הכתוב ולא פירש מי הם הקוראים, ולפי פשוטו של מקרא – המון היהודים הם שכינו כך את ימי החגיגות בערי הפרזות ובשושן. אם נצרף לכאן את המסורת על "שמות חדשים שעלו עמהם מבבל", הרי לנו פירוש מחודש להדגשת מקורו של השם.

אלא שעדיין צריך לעיין בעצם השם פור. כיום יודעים אנו שבאכדית מופיעה המילה "פורו" כשם נרדף לגורל, ויש מי ששיער שהיא נגזרה מן השורש "פרר", והכוונה לאבנים קטנות שהיו משמשות לקביעת חלוקת הנחלות והקרקעות.

והנה, מושגים פרסיים רבים נזכרו במגילה, ובעל המגילה לא טרח להעמיד לקורא העברי את משמעותם. כאלה הם: האחשדרנים בני הרמכים, האחשדרפנים, פתשגן ועוד. יש מהם שאנו יודעים כיום את מובנם ממקורות פרסיים, ויש שעדיין נעלמים הם מאתנו. מכל מקום במגילה עצמה לא נתפרשו הדברים. רק מושג אחד נזכר עם תרגומו: "פור הוא הגורל". התפיסה הפשוטה אומרת שמרכזיותו של מושג זה היא שגרמה לו להיתרגם, שהרי ימי הפורים נטלו את שמם מהפור הוא הגורל, וכדי להסביר את המסורת העממית שכינתה ימים אלה בשם פורים, נזכר המושג העברי גורל בצידה של המילה הפרסית – פור. אולם דומה שבפרט לשוני זה נעוץ כל עניינה של המגילה.

כבר עמדו על כך שהחוט החורז את המאורעות השונים בספר הוא השניות. שניות באישים-הגיבורים, ושניות במאורעות. השניות באישים היא המעמידה את שלושת הזוגות: אחשורוש-ושתי, זרש-המן, מרדכי ואסתר. אלא שתוך כדי תהפוכותיה של המציאות, יש שהמבנה הזוגי הזה מתחלף ומצטלב, אחשורוש ואסתר, המן ומרדכי.

והשניות במאורעות – משתה המן הוא שיאה של המבוכה – "והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן נבוכה", ולעומת זאת במשתה המן סוכלה עצת המן. אותו העץ שהמן רוצה לתלות עליו את מרדכי, הופך להיות עץ תלייתו שלו. המן משתבח בפני זרש ואוהביו בגדולתו, ומפיהם עצמם הוא שומע את נבואת מפלתו, פתשגן כתב מרדכי הוא לפי נוסח כתב המן, ועוד.

התפיסה של הקטביות הזו מוליכה אותנו לתפיסה ההיסטוריוסופית המיוחדת של המגילה. האנשים הפועלים בה, התפתחותה של העלילה, וצירוף המאורעות המוצלח – הכל נראה לנו טבעי, מושלם, מקריות מוצלחת. הצגה ברוח זו היתה אחת מכוונותיו של בעל המגילה: תיאורי הרקע על תהלוכות החצר ותיאור ההרמון, ידיעות מקוטעות על תככים בין שרי הממלכה וכדומה. כל אלה מעמידים את הקורא בתוך עולם ריאלי, מוחשי, מבלי שגורמים זרים משתתפים בדרך התרקמותה של הפקעת הממלכה כזו שהיתה אופיינית לחצר המלוכה המזרחי. זהו אף משמעה של אי-הזכרת שם שמים במגילה. המעגל שלם, וכביכול בלתי נזקק להסברים נוספים מחוצה לו.

אלא שזו היתה רק כוונה אחת של הספר, כאומר: בדרך זו אפשר להסביר עלילות שונות ותחבולות בני אדם, ברבדים שונים של החיים.

אלא שבמספר מקומות בדרך הרצאת הסיפור, מוסט כביכול הפרגוד, והמתבונן המעמיק מציץ אל מעבר למאורעות הפשוטים. ואז הוא שומע מפי מרדכי: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". הוא שומע "על דברי הצומות וזעקתם", אין הוא שומע על מגבית חירום שערכו היהודים כדי לשחד את המלך בסכום שעלה על הסכום שנקב המן, אלא "רווח והצלה יעמוד ממקום אחר", זהו הביטחון המפעפע מתחת לפני השטח.

מעגל שני, סמוי, חופף לראשון, מציג את הדברים באור אחר. המאמין עומד בשתי רגליו בקרקע המציאות במעגל החיים הריאליים, וצופה לקראת המעגל האחר, המגלגל במאורעות ומכוונם לפי רצון עליון. האמונה היא סוד הקשר בין שני מעגלים אלו. זוהי אף משמעותו של הגורם הדתי במגילה. בגמרא (חולין קלט, ע"ב) נאמר: "אסתר מן התורה מנין? - "ואנכי הסתר אסתיר פני"", הסתר פנים כלפי הנפשות הפועלות, והשגחה מעולה כלפי המאורעות. דבר זה מתבטא בפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", שעליו דרשו חז"ל: "שנת מלכו של עולם" (מגילה טו, ע"ב).

קטביות זו נעוצה בצמד המושגים: פור הוא הגורל. ההתבוננות הפרסית, הנכרית, מייחסת את ייחודו של היום לפור, לצדדים הנכריים שבדבר, ואילו העברי יאמר: גורל, בגורל נחלו את הארץ, והגורל הוא שמשמש בעבודת כהן גדול ביוהכ"פ. המנחש של המן היה נכלן, אלא שמשמעותו היתה בה שני פנים: פן אחד בעולמנו הריאלי, והשני בעולם התכנית האלקית.

יום יפה לפורענות היה יום י"ג, ולכן אף כותבים את פקודת ההשמדה בי"ג לניסן, אלא שנהפכה מחשבתו של המן לפורענות על ראשו. סיסמת "ונהפוך הוא" שהפכה להיות סיסמת היום, ביסודה של המגילה היא מונחת, הפור לכופר הוא הגורל למאמין, "כי פור המן נהפך לפורנו".