מיהו א-ל?

החלוקה המקובלת של ענייני ספר יחזקאל מצביעה על כך שבין נבואות הפורענות על יהודה וירושלים בפרקים א'-כ"ד ובין נבואות הנחמה בפרקים ל"ג-מ"ח, מסודר קובץ נבואות פורענות על הגויים. קובץ זה כולל את הפרקים כ"ה עד ל"ב.

נאומים אלה על שכני ישראל שהם שבעה במספר: עמון, מואב, אדום, פלשתים, צור, צידון ומצרים, יש להם כנראה חוקיות משל עצמם, טבועות בהם מטבעות לשון קבועות, מערכת דימויים, ואפשר למצוא להם מכנה משותף עם קבצי נבואות על הגויים אצל נביאים אחרים.

אחת מנקודות ההשוואה היא התוכחה בדבר אלהותו של המלך, כזו המופיעה ביחזקאל ראש פרק כ"ח. אמנם לא הכל מסכימים במה שנוגע לפירוש המושג נגיד צור, אולם ביאורו של תואר זה אינו עניין לכאן, ועל הרוב נתפס מונח זה ככינוי למלך, מלך צור.

 "בן-אדם אמֹר לנגיד צֹר כה-אמר אדני ה' יען גבה לבך ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא אל ותתן לבך כלב אלהים". בפסוק זה שהוא הפתיחה לתוכחה למלך השם עצמו כאלוה, נזכרים פעמיים המושגים אל, אלהים. פעם בפי המלך ופעם בפי הנביא: "ותאמר אל אני מושב אלהים ישבתי", ובהדגשת הנביא: "ואתה אדם ולא אל, ותתן לבך כלב אלהים"

 צמד מושגים אלה חוזר בפסוקים הבאים בפרק, תוך כדי שילובם בדברי הפורענות של יחזקאל: "יען תתך את לבבך כלב אלהים... ומתה ממותי חלל בלב ימים. האמֹר תאמר אלהים אני לפני הֹרגך, ואתה אדם ולא אל".

 הדגשה זו של האלהות המיוחסת למלך, ודאי שאינה מקרית. ואנו מוצאים לה מקבילות אצל נביאים אחרים, יש לה ייחוד אצל יחזקאל ודווקא בהקשר לנאמר על צור ועל מלכה.

 בין הפרשנים יחידי הוא יהונתן שבתרגומו הבחין בין מושגי האלוהות המיוחסים למלך צור. את המושג "אל אני" תרגם: דחילא אנא, "מושב אלוהים" – מותב תקיפין, ואילו את דברי יחזקאל: "ואתה אדם ולא אל", תרגם: ואת אנשא ולית בך צרוך, רוצה לומר, ערך, שווי, דהיינו, מופיעה כאן הבחנה בין דברי מלך צור הטוען "אל אני" שהיא בעלת משמעות אחת, לבין טענת יחזקאל: "ואתה אדם ולא אל" שהיא בעלת משמעות אחרת. הרי לפנינו שתי הוראות למושג "אל" בפי המלך ובפי הנביא.

 וכן להלן בפסוק ט' ממשיך יהונתן לתרגם "אל" בהוראת ערך, צורך, חשיבות. מכאן עשויים אנו להגיע להוראה מיוחדת של המושג "אל" בפי המלך האלילי.

 ידוע לנו שאחד מגופי אמונת האלילות היא האפשרות שניתנה לאדם להגיע למעלת אל, ומיוחדת מעלה זו למלכים. כך במצרים, כך בבבל וכך בצור. מכאן תוכחתו של יחזקאל בפרק כ"ט פסוק ג: "אשר אמר לי יאֹרי ואני עשיתִני". ומכאן תיאורו של ישעיהו: "ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, ואשב בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (ישעיה י"ד, יג-יד).

 אלא שהדגשת האלוהות אצל יחזקאל מובילה אותנו להשערה שיש כאן שימוש כפול. המושג "אל" יש לו משמעות מיוחדת במה שמתייחס לעולם האלילי הכנעני בכלל ובצור בפרט. שם זה מיוחס לאחד מאלילי כנען, ואף התיאורים על היושב בלב ימים יש למצוא להם מקבילים בכתבי אוגרית. יחזקאל שיבץ בתוך תוכחתו רמזים לאמונתם האלילית של הצורים והצידונים ע"י שימוש במטבעות לשון קרובות לאלה שהיו נהוגות בעולם הפיניקי.

אולם כדי להעמיק את הליגלוג ובמיוחד להדגיש את התהומיות שבין המלך שחרב המוות שולטת בו, לבין מלכו של עולם, משתמש יחזקאל באותו מושג אלוהות בצירופים שונים, כדי לבטא את שפלותו של המלך המתיימר להיות אל וגם כדי לבטא את נשגבותו של אלוה האמת.