מלאכי ועזרא - המעבר מנביאים לסופרים
נביאי הבית השני הם חגי, זכריה ומלאכי, ואנו רגילים לכלול אותם בקבוצה אחת, אך עלינו לשים לב שיש הבדלי זמנים ביניהם.
אצל חגי וזכריה נתפרש תאריך נבואתם: בראשית ממלכת דריוש, דהיינו 590 לפני חורבן הבית השני. ואילו אצל מלאכי לא מופיע תאריך, אולם עולה מתוך הכתובים שהוא התנבא בימי עזרא ונחמיה, כלומר בימי ארתחששתא הראשון, כ-530 שנה לפני חורבן בית שני. נמצא שבין חגי וזכריה למלאכי עברו כשישים שנה.
על המצב ביהודה באותן שישים שנה אין לנו כל ידיעות, אולם כפי שהוא מצטייר מדברי מלאכי, היתה אזלת-יד בכל השטחים, הכלכלי, המוסרי והחברתי. ידיעות ברורות יש בידינו רק מימי עזרא שכנראה היא תקופה חופפת או קרובה למלאכי. קירבה זו בין מלאכי לעזרא הולידה דעות שונות במדע המקרא, ביחס לחתימת הנבואה בישראל.
לכל הדעות, עזרא פותח תקופה חדשה בישראל, מלאכי הוא חותם הנביאים, ופגישת שתי רשויות אלו אומרת דרשני. בלי ספק שיש בדברי מלאכי חזון לאחרית הימים: "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה, כי הנה היום בא בוער כתנור, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, ביום אשר אני עושה" (פרק ג'). פרופ' קויפמן אף הצביע על אידאות אֶסכַטולוגיות המופיעות רק אצל מלאכי, בייחוד דמותו של אליהו המבשר. אולם יש הרואים בנבואה זו לא רק בשורה לדורות כי אף לדורו, לדור של עזרא.
באותן השנים של אזלת-יד וירידה מוסרית, התהווה בעם, ודאי מסביב לנביא, גרעין של יראי ה' חושבי שמו שנתגבשו לחוג מיוחד והם-הם אבות ה"חסידים" וה"חברים" של הדורות המאוחרים, הם הכתובים בספר הזיכרון לפני ה' והם שעתידים להינצל ביום ה'. אולם כל כוחם של הללו לא היה אלא בפיהם. הם חיכו לדמות בעלת תוקף ורשיון ממלכתי על מנת להשליט את תורת משה בעם, ותקווה זו אף היא כלולה בדברי מלאכי: "פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" (פרק ג'). ואפשר איפוא שמלאך זה הוא עזרא. מסתבר, איפוא, לדעת יעבץ ועוד מן ההיסטוריונים החדשים, שיראי ה' שבירושלים קראו לעזרא לבוא ולהעמיד את משפטי הדת על תילם; ומעתה מובן התפקיד המיוחד שנועד לעזרא הכהן לצרף את בני הלוי "וזקק אותם כזהב וככסף".
כבר פרופ' קויפמן הדגיש שהסגה הנבואית היא סוד מסודות היצירה ואין אנו יכולים לבארה ביאור אחרון, וכשם שאי-אפשר לבאר את סיבותיה הראשונות כך נעלמו ממנו סיבות שקיעתה. אבל רשאים אנו לדון על הרקע ההיסטורי של חתימת הנבואה.
מלאכי ראה עצמו כחותם הנבואה, כך מסתברת נבואתו שבפרק ג' פס' כב על שמירת התורה: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל, חוקים ומשפטים". בפסוק חתימה זה מקופלת ההיסטוריה הישראלית מראשיתה, וכאילו יש בו אף רמז וכיוון לעתיד – שמירת התורה, אולם כאן כבר מקומה של רשות אחרת – עזרא הסופר, תקופת הסופרים.
לאור זה מובנת יפה הדגשתו של פרופ' סגל שתוכחתו של מלאכי מקיפה את שטחי המצוות כולן, הן השמעיות כגון קרבנות, תרומות, מעשרות וכו', והן המוסריות, עושקי שכר-שכיר, מטי-גר ונשבעים לשקר. כאמור: כל עוד שהיו נביאים בישראל רשאים הם מבחינות רבות להעדיף כביכול חלק ממצוות תורת משה על פני השאר, אולם רשות זו נתונה אך לנביאים, ואילו חכמי התורה מצווים לפרש, לדרוש ולהבין את חוקי חורב ותו לא.
אולם נקודות הפגישה בין חתימת הנבואה לראשית תקופת הסופרים והתפשטות מדרשי-ההלכה אינה רק בצדדים הפנימיים של נבואת מלאכי ובהשוואת הדמויות: מלאכי-עזרא, אלא אף בצד החיצוני-סגנוני.
פרופ' דוד ילין ופרופ' סגל הדגישו את דרך הוויכוח והשאלות והתשובות שבדברי מלאכי, שנעשתה רגילה מאוד בסגנון חכמי-התורה, והרב יששכר יעקבסון ביסס השערה זו שבמתכוון בחר הנביא את דרך המשא-והמתן, הוויכוח והדו-שיח, היא הדרך המציינת את התקופה החדשה: לא עוד יצירת המקרא אלא הבנה במקרא.