זכור ושמור - מפתח הגאולה

מושגי השבת נזכרים בפרשתנו פעמיים: לאחר פרשת המועדות באות הוראות על הפעלת המשכן: הציווי על העלאת אור במנורה ועל סידור לחם הפנים. "ביום השבת, ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד". הבנת היחס בין עריכת השולחן לבין השבת עולה מדברי בעל "אור החיים" שהדגיש את יסוד השבע העומד במרכזה של פרשת המועדות.

"לצד שצוה מצות שביעיות: פסח – ז' ימים, חג הסוכות – ז' ימים, שמחת המינים – ז' ימים, גם ר"ה ויוהכ"פ ישנם בבחינת השבת להיות בחודש השביעי, לזה סמך ג"כ מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השולחן ישנו בסוד שבע".

יום השבת שהוא הביטוי הנמרץ ביותר לתוכן המקופל במספר שבע, הוא אף היום שבו עורכים את לחם הפנים על השולחן הטהור.

    אלא שבעל "אור החיים" הרחיב את עיונו אף על הפעם השנייה שמושגי השבת מופיעים בפרשתנו "ותמצא שצוה ג"כ בפרשה זו מצות העומר שהוא שבע שבתות". אכן האיזכור של השבת ביחס לענייני ספירת העומר הוא בעייתי: "ממחרת השבת יניפנו הכהן, וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה, עד ממחרת השבת השביעית". כינוי זה – שבת – ליו"ט ראשון של פסח, העסיק את כל פרשני התורה מאז הפולמוס של חז"ל עם הצדוקים, אלא שביחס לספירת העומר ולהקרבת העומר הוא מופיע עוד שלוש פעמים: ממחרת השבת יניפנו הכהן, שבע שבתות, ממחרת השבת השביעית. הציר הנמתח בין "ממחרת השבת" בו מביאים את העומר ועד "ממחרת השבת השביעית" בו מסתיימת הספירה, זכה לתואר מיוחד בפי הרמב"ן, תואר שהוא היפוכו של התוכן שהוצמד לימי הספירה מאז ימי הפוסקים. כך כתב הרמב"ן (בפרושו לפרק כ"ג פס' לו)

"וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום, שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה...".

נמצא ששלש הדרגות של קדושת הזמן מתמקדות לפנינו: קדושת השבת, קדושת יו"ט וקדושת המועד, שבפי חז"ל נתכנה בהרכבה מיוחדת – חולו של מועד, ימי החול שבתוך מסגרת המועדות. כל המערכת הזו מתייחסת לתקופה שבין פסח לעצרת, בין השבת הראשונה בחג המצות לבין השבת השביעית בחג השבועות.

 אכן, התמיהה במקומה עומדת. למה כינתה התורה פעם אחת ויחידה את היום הראשון של פסח בשם "שבת", ובזה הניחה מקום לצדוקים לטעות, ולא זו בלבד אלא שביחס לספירת העומר ולמצוות הבאתו, חזרה ושינתה את מושג השבת אף בקשר ליו"ט של עצרת.

הסבר לתופעה זו בא בספר "מחשבות חרוץ" (ס' י', כ"א). עפ"י לשון חז"ל אנו מבחינים בין שבת של עולם ושבת של אדם. שבת כבריתו של עולם, משמע שקודם לשבת באו ששת ימי המעשה, ימי חול, כסדר שנהג בששת ימי בראשית כשהשבת היא סיומו ותכליתו של השבוע. ואילו שבת של אדם, הרי היא אותה שבת שירדה על אדם הראשון ביממה הראשונה לבריאתו, כשרק לאחריה באו ששת ימי המעשה הראשונים בתולדות האנושות. ובלשונו של רש"י במסכת שבת: כבריתו של עולם – ימי חול נמנו תחילה, כאדם הראשון – שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו, שבת היה.

הבדלה זו מהווה מקור להבחנות רבות ושונות בעניינה של השבת: השבת כנקודת מוצא או כמטרת יעד, בחינת "זכור" לעומת דרגת "שמור"; זכר למעשה בראשית או ציפייה לשבת העולמים. אכן שתי השבתות הללו, שבת העבר ושבת העתיד כשביניהן משתרע שבוע העבודה, הן הערובה לגאולת העולם. על כך רמזו חז"ל במאמרם "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין". בהצמדה ובהרכבה של זכרון העבר ותקוות העתיד, בדיבור האחד והמאוחד של זכור ושמור, טמון מפתח הגאולה

שתי בחינות אלו, שבת כבריתו של עולם או שבת כבריתו של אדם מקפלות בתוכן גם את מעמדו של האדם כלפי השבת. "מקדש השבת" הוא תואר המכוון כלפי שמיא; בשבת הראשונה שירדה לעולם לא היה לאדם חלק, והכל היה מוכן לפניו כדי שיכנס לסעודה. אמנם מכוחה של שבת זו יצא האדם לששת ימי המעשה, והשבת השנייה שנתקדשה עליו כבר היה בה משום ההכנה וההתכוננות האנושית לקראת שבת. המתנה הטובה שניתנה מבית הגנזים באה על האדם לאחר יגיעת ימי החול, ונתקיים בה יגעת ואע"פ כן מצאת, בחינת המציאה הבאה שלא ביחס ובהתאם לעמל וליגיעה.

נוסחה זו של שתי השבתות שביניהן נמתח השבוע, היא המופיעה בהרחבה בתלות שבין פסח לשבועות. מתן הגאולה מתוך פסיחה ודילוג שלא עפ"י המעשה, הוא סגולת היום הראשון של הפסח, זוהי בחינת שבת שנאמרה בו בריתו של אדם, בריתו של העם היוצא ממצרים. "כיון שחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם". אלא שממחרת שבת זו, שהיא בחינת עומר שעורים, מאכל בהמה שמזונותיה על בעליה, בחינת "בהמות הייתי עמך", למחרת מתחיל מנין שבעת השבועות, המקפל בתכנו את ערכי החול והמועד גם יחד ונפתח התהליך כבריתו של עולם, כשפסגתו – חג מתן תורה; בו מביאים את שתי הלחם, מאכל אדם הקונה במעשיו את חירותו.

אותה חירות שזכינו לה מלעילא הופכת להיות קניין ומתנה, שיש לנו בהם בית אחיזה מלתתא, שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". חירות עליונה זו היא הרמוזה בכינוי "עד ממחרת השבת השביעית".

האיזכור הכפול של שבת בפרשתנו יש בו פנים של פשט ביחס למושגי השבע, ויש בו הוראות עמוקות החובקות ימות עולם, מראשית היצירה ועד לתכליתה, כשימי החולין שבינתיים אף הם מוקרנים מאור המועדים.

באספקלריה זו יש לבחון אף את מאורעות ימינו. תולדות ישראל יש בהם מן המתנה ומן העבודה, מבחינת שבת של עולם ומבחינת שבת של אדם, מהתערבות שמימית ומסירות נפש ישראלת. פריה של הרכבה זו הוא יום עצמאותנו. המדקדקים באירועי העבר זוכרים שסיום המנדט הבריטי על א"י נועד לחצות ליל 15 במאי, שחל בשנת תש"ח בליל שבת. מפני קדושת השבת הוקדמה ישיבת מועצת העם בה הוכרז על הקמת המדינה לערב-שבת אחר חצות היום. פעילות זו של הכנה אנושית לכבודה של השבת באה לצידם של גילויים שמימיים המאובחנים למתבונן היודע להבחין באיתותים ניסיים: ליל שבת העצמאות, הלילה הראשון שעבר על ישראל בארצם כבני חורין מאז ימי בר-כוכבא, נתקדש מכוח עליונים ומכוח מעשיהם של התחתונים.

יום העצמאות, שבא בין פסח לעצרת, סמל יש בו: מנורת שבעת הקנים של החירות המדינית הנושאת חזונה לחירות רוחנית, מדרגת הבהמה לדרגת האדם. בשמירת שתי השבתות צפונה הערובה לגאולה השלמה – גאולת האחרית כגאולת הראשית.