לאיזו תקופה מתאימות נבואות זכריה האחרונות?
החל בפרק ט' בזכריה אנו מוצאים פרטים רבים שאינם מופיעים בשמונת הפרקים הראשונים. במקום החזיונות מופיעים משאות, אין תאריכי זמן, ואין זכר לבניין המקדש, ועל הכל הסגנון כולו שונה מזה שבפרקים א'-ח'. שוני זה הוליד את הדעה שיש לחלק את הספר לשני חלקים: א'-ח', ט'-י"ד. דעה זו נתגבשה בין החוקרים החדשים ורק מעטים מביניהם נוטים לייחס את הספר לנביא אחד.
דעה מעין זו הביע אף ר' יצחק שמואל ריג'יו, שחי במאה שעברה, וביסוס רחב נתן לה ההיסטוריון הרב זאב יעבץ. הם זיהו את זכריהו בן יברכיהו הנזכר בישעיהו ח' וחתום יחד עם אוריה הכהן על הגליון עם זכריהו המבין במראות אלוקים ונזכר בדברי-הימים ב', פרק כ"ו פסוק ה'.
הנבואות הכלולות בספר זכריה אשר בתרי-עשר מפרק ט' עד י"ד מיוחסות לפי דעה זו לזכריה אשר בימי הבית הראשון, ומתוך זהות השמות ואולי אף מתוך המשותף למושגים "חזיונות" ו"מראות אלוקים" נתמזגו ונצטרפו שני הספרים והיו לאחד.
דעה זו יש לה לסמוך אף על דברי-חכמים בברייתא שבסדר-עולם רבה (כ'). שם מנו חכמים את הנביאים שנתנבאו בפרק אחד:
הרי הוא אומר "ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל" וגו' (זכריה יד ה), חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' (ישעיה א א), דבר ה' אשר היה אל הושע וגו' (הושע א א), דברי עמוס אשר היה וגו' (עמוס א א), דבר ה' אשר היה אל מיכה המרשתי וגו' (מיכה א א) מלמד שכולן נתנבאו בפרק אחד.
אותו מאמר מופיע בבבלי מסכת פסחים (פ"ז ע"א),
אלא שבראש הדברים בסדר עולם מופיע פסוק מזכריה י"ד, "הרי הוא אומר: ונסתם גיא הרי כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיהו מלך יהודה", ולאחר מכן נמנים ישעיהו, הושע, עמוס ומיכה. מכאן הסיק הרב יעבץ שאף ביד חכמים היתה מסורת על דבר ההפרדה בין זכריה נביא שיבת-ציון לבין קודמו הנביא המבין בראות האלוקים.
אם נקבל דעה זו, יתפרשו לנו הדברים בפרקים ט'-י' על רקע המאורעות שאירעו בסוף ממלכת אפרים. מלכי-אשור יביאו כליה על הממלכות שהצרו לישראל כגון ארם, חמת, צור וצידון, אף על ערי פלשת תעבור גזרת הגלות, ובאשקלון, עקרון, עזה ואשדוד ישבו נוכרים שיובאו ממרחקים בהתאם למדיניות האשורית.
אולם אם נקבל את הדעה בדבר אחידות הספר, וזוהי כנראה אף דעתם של פרופ' קאסוטו ופרופ' הרטום, הרי תתפרש הנבואה שבראש פרק ט' כייעוד לאחרית-הימים עת תרדנה הממלכות מגדולתן והכל יקבלו עליהן את עול מלכות ה'.
בקטע השני שבפרק ט' מדובר על המלך שעתיד לגאול את ירושלים, וכאן שוב שנויים הפירוש והמשמעות במחלוקת; אם נתלה את הנבואה בזכריה שבימי הבית השני, הרי שהדברים הם בעלי גוון אסכטולוגי, ואילו אם הנבואה מימי זכריה שבין ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד, הרי שיש לחפש את המובן בכיוון דברי ישעיהו על הילד שעתיד להיות שר-שלום כמו שכבר הציע פרופ' קויפמן.
בין כך וכך מעורר העיון בפרק שאלה נוספת: כיצד יש להתייחס לנבואות שנזכר בהן כי נאמרו לשעתן מתוך אספקט היסטורי מסוים, בייחוד לדור המנסה למצוא במקרא חזון ובשורה לבעיותיו? למדנו מפי הרב קוק (במכתבו לבריטניה, המובא בספר "חזון הגאולה") כי "בנבואות זכריה נכללו הייעודים הקרובים שהיו מוכנים לבוא בימי הבית השני ועם כל זה בא החזון גם לעתיד שהיה רחוק אז", דהיינו הנבואה היא חתך לעומק שכבות ההיסטוריה ומצטלבת בנקודות-פגישה רבות עם מאורעות שונים בתקופות שונות. נמצא שגם אם נשייך את נבואת זכריה מט'-י"ד לבן דורו של ישעיהו עדיין יש במשמעות הדברים בשורה לדורו, לימי בית שני ואף לאחרית הימים.
לאור האמור תתבהר לנו הנבואה שבפרק י', בדבר חזון האיחוד של יהודה ואפרים. הדברים יכולים להתפרש לתקופת ישעיהו-חזקיהו בגלות ישראל, וכן בפסוק ו' "וגִברתי את בית יהודה", יהודה הבזוזה זקוקה לתגבורת וגבורה ואילו "את בית יוסף אושיע והושְבותים" כלומר והשיבותים מן הגולה.
והדברים ניתנים להתפרש על שיבת ציון שעה שנצנץ האידיאל של שיבת עשרת השבטים, כפי שהוא מצוי בספרי ירמיהו ויחזקאל; והדברים מתפרשים אף כחזון משיחי וכייעוד לאחרית הימים. והוא הדין והיא המידה ביחס לשמות הממלכות והארצות הנזכרות, ארם, ערי פיניקה, אשור, מצרים ועוד.