מזמורים היסטוריים בתהלים

בספר תהילים מצויים כחמישה-עשר מזמורים העוסקים בנושאים היסטוריים. מזמורים אלה מתחלקים מבחינת מטרת המשורר לכמה קבוצות: תוכחה, הודייה, עידוד, תלונה, וידוי.

יש שהכוונה היא להוכיח את העם, והתוכחה בולטת יותר על רקע מעשי העבר. כאלה הם למשל פרקים פ"א וע"ח. אסף בפרק פ"א רואה את סיבת הכשלון של ישראל בפני אויביו במרי ובחטא האלילות, ובפרק ע"ח מעביר לפנינו כחוט השני את האידאה שישראל הם כפויי טובה המורדים בה'. להוכחת הנחה זו מונה המשורר את רוב המאורעות החשובים שאירעו לישראל מאז ימי הבראשית של התהוות העם.

    במרכזה של קבוצה אחרת של מזמורים היסטוריים עומדת מגמת ההודיה. כאלה הם הפרקים: ק"ה, קי"ד, קל"ה, קל"ו. המשורר מונה את גודלם וחשיבותם של האירועים בהיסטוריה הישראלית, את החסד שעשה הקב"ה עם ישראל לכל אורך תולדות חייו והוא מסיים, ודרך כלל אף פותח, בקריאת הלל, הודו והללויה.

    ויש שמאורעות היסטוריים מוזכרים בפי המשורר לצורך עידוד בעת צרה. כזה הוא פרק פ"ג. הנצחונות על סיסרא ומדין, שמות כמו: יבין, ערֹב, זאב, זבח וצלמנע, מובאים כאסמכתא לתפילה על צרות ההווה.

פרק ע"ז לעומת זאת רומז על קריעת ים-סוף ויציאת מצרים, מתוך מטרה אחרת: כאסמכתא לתלונה. על רקע היחס אל ישראל בעבר, לאור הניסים שנעשו לו, צפה ועולה התמיהה: מדוע לא ייעשה כך אף בהווה? "חשבתי ימים מקדם שנות עולמים", ועל כן: "לבבי אשיחה ויחפש רוחי – הלעולמים יזנח א-ל ולא אוסיף לרצות עוד, השכח חנות א-ל אם קפץ באף רחמיו, סלה".

    בתוך פרקי ההיסטוריה עומד בפני עצמו פרק ק"ו. כאן במרכז המאורעות – הודו. וגדול הוא וידוי זה שהוא כולל ולוכד אף את חטאי העבר מאז ימי העם. "חטאנו עם אבותינו, העוינו והרשענו". ובין החטאים ההיסטוריים, חטאי המרי ועבודת האלילים אף החטא על אבדן זכר חסדי העבר: "לא זכרו את רֹב חסדיך".

מעניינת מאוד היא ההשוואה בין הפרקים ע"ח לק"ה. בשני הפרקים סוקר המשורר את תולדות ישראל מימי האבות ובצורה פיוטית מזכיר את יציאת מצרים, נדודי המדבר וכיבוש הארץ. אולם בפרק ע"ח שולטת נימת התוכחה, והמגמה היא "למען ידעו דור אחרון, בנים יולדו, יקומו ויספרו לבניהם וישימו באלקים כסלם, ולא ישכחו מעללי אל ומצותיו ינצרו, ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה". לעומת זאת בפרק ק"ה הפתיחה והכוונה הכללית הם: "הודו לה', קראו בשמו, זכרו נפלאותיו אשר עשה".

בין השיטין של פרקי ההיסטוריה משתרבבים כמה פסוקים בעלי גוון היסטוריוסופי. למשורר המונה את מעשי העבר הסתכלות משלו על מגמת התהליכים ההיסטוריים. כזה הוא אף סיום פרק ק"ה: "בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו"; ואילו בפרק ק"ו, דרך משל, נתפסים השעבוד והתבוסה מפני האויב כתוצאה של עזיבת ה': "ויתנם ביד גוים, וימשלו בהם שונאיהם וילחצום אויביהם ויכנעו תחת ידם". כל זה משום "ויחר אף ה' בעמו ויתעב את נחלתו".

כבר העיר הפרופ' קויפמן שבכל פרקי תהילים המזכירים מאורעות היסטוריים לא נזכר חטא לאומי-מוסרי כזה הנזכר בפי הנביאים. יתר על כן, אין כל הדגשה למרי בשליחות הנביא ולהפניית עורף לדבר ה' - דבר שיש בו הוכחה גמורה להנחה שספר תהילים קודם לשכבה הנבואית שבמקרא. החטא של העם – עבודה זרה, מרי בצו ה', ושכחה של פרקי היסטוריה חשובים.

אין המשורר נשאר אדיש לתיאור המאורעות ההיסטוריים. הוא מחפש את מה שמונח מתחת להם, את המניעים ואת המשמעויות שיש למעשי העבר מתוך מגמה לחדור לנבכי ההיסטוריה, ללמוד את העבר על מנת לשפר את העתיד.

מבחינה זו מאירים הם דברי הרב קוק על לימוד ההיסטוריה בצורה יבשה ועובדתית גרידא: "יש בעלי מקצועות שהם שבעים ושמחים בחלקם והם מושיטים לנו גרגרים יבשים של דברים כאלה שבאמת הנם ביסודם מלאים רעננות מושיטים לנו למשל, הרצאות היסטוריות עפ"י מעשים ועובדות חיצוניות וקורעים הם בחזקת היד את המקצוע שהם מסוגלים לו".