שאלת הצומות בימי בית שני

ביסודם של פרקים ז'-ח' בזכריה מונחת השאלה שהופנתה בעיקר אל הנביא: האם יש להמשיך במסורת הצומות אף לאחר חידוש עבודת המקדש? אנו רואים כאן עדות נוספת לכך שתקופת זכריה, מימי דריוש – שעה שנתחדשה עבודת הבניין, נחשבה לתקופת הגאולה ממש, בעוד ששמונה-עשרה השנים מהכרזת כורש נכללו עדיין בחשבון הגלות: שאלת הצומות התעוררה רק לאחר התחדשות הבנייה; והיא היתה אקטואלית ביותר. התאריך מצוין בפרק ז' פסוק א': בארבעה לחודש התשיעי בכסלו, דהיינו כחודש ימים לפני עשרה בטבת הוא הצום העשירי, וגם אם בשאלה נזכר רק החודש החמישי דהיינו צום תשעה באב, ברור שהכוונה אף לשאר הצומות.

אולם, מפליא הדבר שאין בפי הנביא תשובה ברורה. במקום תשובה הלכה למעשה מנצל הנביא הזדמנות זו לתוכחת-מוסר. זכריה מפרט בנבואתו-תשובתו את הגורמים ההיסטוריים שהביאו לחורבן וממילא לצום: "וימאנו להקשיב, ויהי קצף גדול מאת ה' צבאות, והארץ נָשַמה אחריהם" (ז', יד). אנו שומעים אף דברי נחמה על תפארת ירושלים בעתיד, אולם אין בכל אלה מענה למשלחת השואלת: האבכה בחודש החמישי?

כאן מתייצבת לפנינו בעיית המוסר והפולחן בכל חריפותה. אנו מכירים בעיה זו מתוכחות הנביאים הראשונים כגון: עמוס, ישעיהו וירמיהו, אבל מכמה בחינות שונה הדבר אצל זכריה.

כבר פרופ' קויפמן הצביע על כך שלפי האמונה הישראלית הפולחן הוא לא חסד האדם עם הבורא, אלא חסד הבורא עם האדם, וממילא נמצא שאין הצום בשביל הבורא: "הצום צמתוני אני, וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים" (ז', ה-ו). חשיבות יתרה יש לדברים בייחוד אצל זכריה. יש שרצו לראות בנביאים יוצרי שיטת מוסר המנוגדת לתורת הפולחן, דהיינו מעמידה את הדרשות לתיקונים חברתיים ואנושיים מעל למצוות הקשורות בעבודת המקדש והקרבנות והנה זכריה, במערכת נבואותיו בתשובה לשאלה, סותר דעה זו מכל וכל.

בקומפוזיציה נבואית זו בפרקים ז'-ח', שיש בה חמש חוליות, דן הנביא על הצום, על האמת והשלום, על נחמת ירושלים, על בניית המקדש ועל הכרת העמים בה'. הוי אומר: עצם הכללת הדרשה על יסוד מקום-מקדש לפולחן בין הדרשות המוסריות וכתשובה לשאלה פולחנית מלמדת שאין עיקר וטפל במחשבת הנביא. לעומת זאת, יש בדבריו מוקדם ומאוחר. מעשי הפולחן רצויים רק אם כהקדמה להם באים מעשים מוסריים נאותים.

אפשר שבעצם העובדה שאין תשובה ברורה בדברי הנביא לשאלה בדבר הצומות נעוץ המענה העמוק ביותר. אין לטפל בשאלות בעלות חשיבות משנית שעה ששאלות ראשוניות עדיין לא מצאו פתרונן. דבר-אמת, משפט-שלום, שנאת-רע והתרחקות משבועת-שקר כל אלה הם תנאים ראשוניים למעשים הרצויים בעיני ה'.

כל עוד שהללו לא באו על תיקונם אין מקום לדון בשאלה על דבר הצום. ואף חתימת נבואה זו ניתנת להתפרש בכמה פנים: "צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (ח', יח-יט). האם יהיו המועדים הטובים מענה, ותנאי להם שמירת האמת והשלום? האם יימשך הצום גם בהווה ובינתיים יש להקפיד על האמת והשלום, ואז בעתיד ייהפכו הצומות למועדים טובים? – כל זה נשאר סתום כרוצה לומר: הכל טפל לעומת עיקר דרישת ה'.

ומעניין שאף בעולם ההלכה לא נתפרשה נבואת זכריה בבהירות, וקיים דיון רחב בבבלי מסכת ראש השנה בדבר החובה לצום בימי הבית השני, ותלו את הדבר במידה מסוימת ברצון העם ובמצב המדיני והבטחוני.

ועוד אמרו חכמים שהצנועין היו מתענים בצום החמישי כל ימי הבית השני מתוך אמונה שלעתיד לבוא יתפרשו דברי הנביא כפשוטם שעתידים הצומות ליהפך לימים טובים.