חזונות זכריה - לדורו או לעתיד לבא?

קרבתו של זכריה לתקופת סיום הנבואה בישראל מעמידה אותו על פרשת דרכים בתולדות האומה. גבול זה בין נביאי הבית הראשון ונביאי הבית השני נתחם ע"י זכריה עצמו כשהוא מדבר מספר פעמים על "הנביאים הראשונים". לפי פירושים מסוימים לכמה מנבואותיו הוא רואה את הגולה כסיום תקופה ואת שיבת ציון כפתיחת תקופה, וכבר עמדנו על כך במאמרנו על חגי, ששני נביאים אלה, חגי וזכריה, שהתנבאו בראשית ימי דריוש ראו בתקופתם ובהשלמת בניין המקדש פתח לעת חדשה בתולדות העם.

חזיונות זכריה הולידו פרובלמטיקה רבה, לא רק ביחס לפשוטם ולאידאות שהם מסמלים, אלא בייחוד בקשר לבעיית סיום הנבואה בכלל, ואף נקודה זו השתלבה בראיית נביאי הבית השני כחותמי תקופה וכאבותיה של תקופה חדשה.

שתי גישות הן בהבנת חזונות זכריה. אברבנאל הוא אבי השיטה הרואה בחזונות של זכריה את ניצני האפוקליפטיקה של ימי הבית השני ובספרו "מעיני הישועה" הוא דן במשמעות נבואות אלו לדורות.

פרופ' קויפמן דן בגוון האפוקליפטי של חזיונות זכריה ועל אף שהוא משייך את זכריה לגוש הנבואה הקלסית הוא רואה אותו כפותח פתח לספרות האפוקליפטית.

בשיטה המנוגדת עומדים אבן-עזרא ורד"ק. הם אינם רואים בצורה המיוחדת של נבואות זכריה – בחזונות ובמראות הלילה – סגנון נבואה לימי האחרית ולגאולה העתידה, אלא תוצאה הכרחית של ירידת כוח הנבואה.

מן המפורסמות הוא שמעלות הנבואה רבות הן: חלום, מראה, חזון וכו'. ובדברי חכמים: אספקלריה מאירה ושאינה מאירה. בימי הבית השני נעדרו במקדש הארון והעדות, כבוד השכינה ו"האורים והתומים" לא היה בהם מן הזוהר המקודש של הבית הראשון, ואף הנבואה לא נתגלתה אלא בחזון מעורפל הנצרך לפירוש, וכדברי אבן-עזרא: "כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה מימי הגולה ולא הבינו המראות כאשר הם".

מעתה יתבהר לנו המיוחד שבחזונות זכריה. גם אם מוצאים אנו דברי נבואה בחזיונות אצל עמוס, ירמיהו ויחזקאל, הרי מתייחד זכריה בכך שאין הוא מבין במראות והוא נזקק למלאך שיפרש את אשר הוא רואה. מאלפת היא ההשוואה לדניאל אליו מדבר איש ומתגלה מלאך מפרש, בשים לב לעובדה שדניאל אינו נכלל כבר בדרגת הנביאים אלא בקבוצת הכתובים.

אולם, בית הולדתה של הנבואה הוא מן התופעות הסתומות ביותר בתולדות הרוח האנושית ועל גידולה, התפתחותה, דרגותיה ושקיעתה, רשאים אנו לדון רק דרך השערה וניסיון ובסופו של דבר "נבואת זכריה סתומה היא מאד, ואין אנו יכולים לעמוד על אמירת פתרונו" (רש"י לפתיחת ספר זכריה).

בין המראות השונים שהָראה זכריה מיוחדים הם מראות המגילה העפה והאיפה. כבר הצביע הרב ד"ר יעקבסון בספרו "חזון המקרא" על החלוקה לקבוצות של חזיונות זכריה ועל כך שבקבוצת הפרקים ה'-ו' דן הנביא במצב המוסרי ששרר ביהודה בראשית הבית השני. הגנבים, הנשבעים לשקר ומידת הרשעה אין להם מקום בארץ-ישראל שעה שמניחים את היסודות לחברה מחודשת לאחר גלות מזככת; הללו אולי היה להם מקום בבבל, בארץ שנער, בגלות, אבל עם יסוד המקדש והמדינה גזירה עליהם שייעלמו. כך יש לפרש את חזון המגילה והאיפה אם נשייך את חזיונות זכריה לדורו, אולם אם נסמיכם למראות המשיחיים הרי שכוונתם למשפט האחרון, לטיהור הארץ, העולם, מהרשעה לפני יום הישועה.

במחציתו הראשונה של פרק ו' אנו מוצאים את החזיון האחרון של זכריה: חזון ארבע המַרְכָּבות. כבר עמדו על הקשר בינו לבין החזון הראשון, חזון ארבעת הסוסים, ואף כאן חלוקות הדעות אם לראות בנבואה דברים לדורו על ממלכת בבל או פרס או חזיון אפוקליפטי של הריסת ממלכות האליל. אם נפרש כך עומד חלקו השני של פרק ו' , על העטרות, בפני עצמו, ועניינו גדוּלה, כבוד, ואולי אף מלוכה לזרובבל – איש צמח.