קינת היחיד וקינת הציבור במגילת איכה

במבנה מגילת איכה עסקו מפרשים ראשונים ואחרונים. הבחינות החיצוניות של הקינות משקפות, בין באופן ישיר ובין בצורה עקיפה, תכנים פנימיים וערכים מהותיים בנושאי החורבן. צורת האלפא-ביתא בשלושה מתוך חמשת פרקי המגילה, ייחודו של פרק ג' בעל הא"ב המשולש, ומספר הפסוקים בפרק ה' – עשרים ושניים, כמספר אותיות הא"ב, משך את תשומת לב המעיינים מאז ימי הקדמונים.

כמובן שיש לצורה חיצונית זו גם נימוק בעל גוון טכני, במגמה להקל על הזיכרון, שהרי קינות אלו שימשו אף בתפילה ובעבודת בית הכנסת; אלא שלמרות זאת לא נעשה הדבר בצורה מלאכותית. אדרבה, יופי פיוטי כבוש בתוך המסגרת והוא רומז אף על מהלך פנימי-עיוני.

לנקודה זו מתייחסת אף השאלה בדבר זמן חיבורם של הקינות למיניהן. יש מי ששמע בפרק א', בקינה הראשונה, הדים לגלות יהויקים ויהויכין, מפני שלא נזכרת בה השחתת העיר ולא שריפת הבית, ולעומת זאת מתוארת בה ביזת כלי הקודש: "ידו פרש צר על כל מחמדיה", ורמז על עמון ומואב "כי ראתה גוים באו מקדשה, אשר צויתה לא יבואו בקהל לך". ואכן, על יהויקים כתוב במלכים ב' כד, ב': "וישלח ה' בו את גדודי כשדים... ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון וישלחם ביהודה להאבידו".

ואילו בפרק ב' במגילת איכה נזכרת העיר הנתונה במצור, ואין עדות לחורבן המקדש. אפשר איפוא שהקינה נתחברה באותן שנות המצור הכבד שקדמו לחורבן הסופי. לעומת זאת, פרק ד' דן בשלב האחרון של הכיבוש, אלא שהביטוי "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" ניתן להתפרש בפנים הרבה. החל מיאשיהו שמותו הטרגי הטה את גלגלי ההיסטוריה הישראלית כלפי מטה, כרמוז בדברי הימים ב', פרק ל"ה: "ויקונן ירמיהו על יאשיהו... והנם כתובים על הקינות", ויש מי שראה בביטוי "רוח אפינו משיח ה'" כרומז לצדקיהו, ויש מי שהפליגו לגדליה בן אחיקם "אשר אמרנו בצילו נחיה בגוים".

פרק ה' מתפרש על-פי שיטה זו כקינה שנתחברה במצרים ימים רבים אחר חורבן הבית, כשאפשר היה להתבטא "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו", והנחה זו מסבירה אף את החריגה של הפרק ממסגרת הא"ב.

מכל הבחינות האמורות עומד פרק ג' בפני עצמו. השימוש ברובו בגוף ראשון, א"ב משולש, משקל הקינה ועוד. ובלשון חכמים: "ירמיהו כתב ספר קינות ושוב הוסיף עליו "אני הגבר"" (בבא בתרא טו, ע"א). יחידותו של פרק ג' יש בה עניין מיוחד לגבי החשיבה המקראית בבעיות כבשונו של עולם.

יש מבני דורנו שהצביע על המבנה המשולש של פרק ג'. שישים ושישה פסוקים מתחלקים לשלושה שלישים: אותיות א' עד ז', אותיות ח' עד נ', אותיות ע' עד ת'. בחלק הראשון בא תיאור עומק היסורים של המקונן, ואילו בסופו באה עדות על המהפכה הנפשית המתחוללת בלבו. למהפכה זו ניתן ביטוי ע"י שימוש במילים שוות בסוף חלק א' ובראשית חלק ב'. הרב יעקבסון הצביע על הביטויים "ותזנח משלום נפשי" לעומת "כי לא יזנח לעולם ה'"; מחד – "ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'", ומאידך – "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל", ובהמשך: "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו". המקונן קורא: "צפו מים על ראשי אמרתי נגזרתי", ולעומתו – "קרבת ביום אקראך, אמרת אל תירא".

מתוך עומק הצרה, מהחורבן המוביל את המקונן אל תהום היאוש, באה הרווחה בנפשו פנימה. החוויה של הסובל המתחזק באמונתו, "חדשים לבקרים רבה אמונתך" יונקת משורשיו העצמיים בלי סיוע מחוצה לו.

אולם דומה שחשיבותו היסודית של פרק ג' במגילת איכה היא בלשון היחיד שבראשיתו. נחומים חלקיים, נחמה פורתא, מוצא אדם בהרגשת השיתוף בצערו, בצרת רבים מצוי מזור לפרט האבל. גם אם יש למקדש פונקציה של ציבור, של קהל, הוא משמש מקום מפגש של היחיד עם בוראו. חורבנו של המקדש, על כל המשמעויות הציבוריות והלאומיות שלו, הוא אסונו של האדם הבודד. "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו", אותי נהג, אך בי ישוב וכו'. האבל הוא אבל יחיד.

מקבילות לכך מוצאים אנו בשירי המקדש שבתהילים בהם ממוזגת השירה הלאומית בהרגשות הפרט. "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". וכן בתהילים ל': "מזמור שיר חנוכת הבית" שנאמר כולו בלשון יחיד: ארוממך, שועתי, חיתני וכו'.

אכן, באיכה היחיד המקונן הופך להיות לפה לאומה כולה, צרת הרבים היא צרתו ונחמתם – נחמתו. קריאתו: השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם, כוללת פניה לעצמו ולציבור. הפרט והכלל נושאים במשא הסבל ומתנחמים בהבטחת העתיד.