שליטת ה' בטבע ובהסטוריה

ההלל כשם כללי הוא שיר תפילה לה'. כך בעזרא ג' י"א: ויענו בהלל ובהודות לה'. ואפשר שיש במשמע שירים המתחילים במילים "הללו", וכיוצא בדבר בדברי הימים ב ז, ו': והלוים בכלי שיר אשר עשה דוד המלך להודות לה' כי לעולם חסדו בהלל דוד בידם". ואפשר שיש במשמע או שירי מקהלה שהתקין דוד או כלי זמר שנקראו על שמו.

במשנה נתייחדו שמות בלעדיים לשירי הלל: "הלל הגדול" ו"הלל המצרי". הלל הגדול הוא פרק קל"ו, והלל המצרי או הלל סתם הם קבוצת הפרקים קי"ג-קי"ח, הפותחים בקריאה הללויה ומסיימים "כי טוב כי לעולם חסדו". הכינוי "הלל המצרי" מוצאו בעובדה שקריאת הלל זה בציבור עיקר עניינה בימי הפסח ובימי המועדים שהם זכר ליציאת מצרים, ואולי מפני שהמאורע ההיסטורי היחידי הנזכר במפורש בפרקים הוא היציאה ממצרים והפלאות שנתלוו לכך בדרך הכניסה לארץ.

לשני פרקי הפתיחה שבהלל מכנה משותף: השליטה של הבורא בטבע ושליטתו בחברה או בהיסטוריה. "ממזרח שמש עד מבואו", תחת כל השמים, ועל כל השמים מהולל ומכובד שם ה', ולעומת רוממות קוסמית זו מקיפה השגחתו את כל מה שמתחת לשמים, מהעפר והאשפתות ועד לגבה כסא הכבוד: מן הדלים והאביונים שבחברה ועד לנדיבי עם, מן העקרה הכלואה בביתה ועד לאם הבנים השמחה. בניסוח חז"לי: כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. שני צירים אלו, קוסמוס וחברה,  קיימים בפרק המפורט מן ההלל המצרי – ההלל על יציאת מצרים: טבע קוסמי ומאורעות בהיסטוריה הישראלית. תופעות פלאי הטבע הם ניסת הים, נסיגת הירדן וריקוד ההרים הרומזים כמובן לקריעת ים סוף לבקיעת הירדן, למתן תורה ולפלאי ההליכה במדבר. אולם מה שלא ברור די צרכו מה התלות בין שני הקטבים – הקוסמי וההיסטורי. ואכן, ניתנו לדבר כמה וכמה פירושים.

יש מי שראה בתיאור את החייאת הטבע הדומם ושיתופו בתהליך ההיסטורי של יציאת מצרים, אלא שבתוך תהליך זה משתלב אף המשורר עצמו, וכשם שהמקום מאבד את ממדיו והופך לדינמי במאורעות הפלאיים, אף הזמן מתכווץ כביכול, והמשורר רואה עצמו כאחד מיוצאי מצרים והוא השואל כאילו בשעת מעשה: מה לך הים, והוא העונה: מלפני אדון חולי ארץ.

לעומת זאת, יש מי שראה בפרק המנון לה' המשנה את חוקי הטבע והשולט בהיסטוריה, את התפשטות שלטון אלוקי ההיסטוריה על הקוסמוס. לפי זה מובן אף מבנה המזמור: בשני הפסוקים הראשונים בא תיאור פעולת הבורא בהיסטוריה, בארבעת הפסוקים שאחריהם תגובת הטבע על פעולת הבורא, ובשני הפסוקים האחרונים נכללים שני המרכיבים: שלטון ה' בטבע ושלטונו בהיסטוריה. גם בגישה זו יש מן ההדגשה של הדינמיקה, זו השלטת בדברי ימי העם ומעידה על חיותו וחיוניותו, וזו השלטת בטבע, ולא זו בלבד שמניעה ואף משנה ומשבשת את הזרם הרגיל של ימים ונהרות, אלא אף מחיה את הדומם, מרקידה את ההרים והגבעות ובשיא – הופכת את הצור והחלמיש הדומם למקור מים מלאי חיים ותנועה.

גישה שלישית ראתה בפרק שלפנינו עימות בין תופעות הטבע לבין המאורעות בהיסטוריה. הטבע עניינו הקביעות, הקיים, התדיר, הקביעות הבלתי משתנית, ואילו לפנינו בדרך הגשמה של היסטוריה מופלאה, של עם היוצא לארצו, כל חוקי הקיים והקבוע מסתלקים, משתנים, נסים ונסוגים, במידה שהם מפריעים להגשמת הייעוד, כדי לא לעמוד למכשול. ומכאן אף ההצמדה בין קריעת ים סוף בראשית הדרך לבין בקיעת הירדן בסופה.

יתר על כן. לא זו בלבד שהטבע עצמו כביכול נסוג מלפני אדון חולי ארץ, אלא אף הקב"ה עצמו כביכול דוחה את רצונו כאדון הבריאה מפני רצונו כאדון ההיסטוריה. מה הוא הבורא משנה את חוקי הטבע, אף הם הברואים, משנים את טבעם.

העימות בין הטבע להיסטוריה הופך לקראת סוף הפרק לשיתוף, השתתפות הטבע בתהליך ההיסטורי: האידאה היסודית בדבר בני יהודה ובני ישראל שהם נושאי הקדושה וממשלתה בעולם כבושה בתוך הטבע התורם חלקו להגשמתה.