האותי לא תראו נאום ה'?

ירמיהו הנביא פונה אל העם בשאלה רטורית, שמשתמעת ממנה תוכחה קשה ומרה: "האותי לא תיראו נאם ה', אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו, ויתגעשו ולא יוכלו, והמו גליו ולא יעברנהו" (ירמיהו ה', כב). שאלה-תוכחה זו מיוסדת על עקרונות לקחי ספרי החכמה שבמקרא ומדגימה את הזיקה שבין דברי הנבואה ודברי החכמה. ואכן מצאנו שהחכמה המדברת בספר משלי מתארת את מעשי הבורא ואומרת: "בשומו לים חקו ומים לא יעברו פיו בחוקו מוסדי ארץ" (משלי ח', ל). ובדברי ה' לאיוב, המתארים את נפלאות הבריאה, נאמר: "ויסך בדלתים ים... ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתיים ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופא ישית בגאון גליך" (איוב ל"ח, ח-יא). הדברים האלה מלמדים, שהתופעה שהחול נמצא על שפת הים והוא כאילו משמש סימן לגבולותיו של הים וגלי הים נעצרים אצל החול ואינם עוברים אותו להציף את היבשה – תופעה זו נחשבת לאחד מפלאי הבריאה ומעידה על גדולתו העצומה של הבורא. והתבוננותו של האדם בפלאי הבריאה מן הדין שתעורר בלבו רגשות יראה והערצה לבורא ורצון להיכנע לפניו ולשמור מצוותיו. והאנשים שאינם מושפעים מן הדברים האלה הם חסרי בינה וגם רשעים, כמו שהנביא פותח את תוכחתו ואומר: "שמעו נא זאת עם סכל ואין לב עיניים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו" (ירמיהו ה', כא). ובהמשך העניין הנביא אומר: "ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו" (ירמיהו ה', כג).

ועוד עיקרון גדול רמוז בדברים האלה והוא, שהחוקים שלפיהם נברא העולם ובהם הוא נוהג, זהים הם לחוקים שה' נתן לבני האדם וציווה עליהם ללכת בהם. והנהגת איתני הטבע מקבילה להנהגת בני האדם. גלי הים הרועשים ומאיימים להציף את היבשה מקבילים ליצרים ולתשוקות שבלב האדם ההומים ומבקשים להתפרץ ולעבור את גבולות המשפט והמוסר. והחול אשר הוא גבול לים מקביל ליראת ה' השמה גבול לתשוקות האדם. בדברי הנבואה בא הפועל "תחילו" מקביל לפועל "תיראו": "האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו". והוא מלשון "חיל ורעדה". והנבואה בחרה במילה זו כדי ליצור לשון נופל על לשון: מן הדין הוא, שהחיל שבאדם יהיה מעצור לתאוותיו, כמו שהחול הוא מעצור לגלי הים. והנבואה אומרת, שהחול לים הוא "חק עולם ולא יעברנהו" והוא רמז לחוקים שנתן ה' לבני האדם, ובייחוד לישראל, והזהיר אותם שלא יעברו אותם. ויש כאן הטפת לקח מוסרי: אם גלי הים החזקים נרתעים מפני גרגירי החול הקטנים ואינם עוברים את גבולם, קל וחומר, שהאדם שהוא בריה חלשה חייב להירתע מפני החיל והאימה והיראה של הבורא, ולשמור את חוקיו ומצוותיו ולא לעבור עליהם.

ומן החוק של הים הנבואה עוברת אל החוק של הגשם ויבול האדמה, והיא ממשיכה בתוכחה ואומרת: "ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלוהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו. עוונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם" (ירמיהו ה', כג-כד). מכאן שנאמרה התוכחה הנבואית הזאת בשעת בצורת ועצירת גשמים. כידוע מן המוזכר במשנה היו עורכים תעניות ועצרות עם בשעת עצירת גשמים ונאומי תוכחות מוסר היו חלק מסדר התפילה בעצרות ההן, וירמיהו הנביא השתתף פעמים אחדות בעצרות כאלה והטיף בהן וגם התפלל בעד העם, כמו שמצאנו תפילה לגשם בפרק י"ד בירמיהו. וכאן הנביא מטיף לעם, שעצירת הגשמים ושיבוש סדרי הלוח החקלאי באו בחטאות העם. גם כאן הנבואה מזכירה את ה"חק": "שבועות חוקות קציר ישמר לנו". הכוונה לשבעת השבועות שיש בין תחילת קציר השעורים לבין תחילת קציר החיטים, אלו שבעת השבועות של "ספירת העומר". ומדברי הנבואה עולה שבעקבות הבצורת הופר החוק של שבעת השבועות, והקציר לא היה בזמן הראוי. והנבואה אומרת, שהפרת חוקי הטבע האלה של הגשמים ועונות הקציר נגרמו בעקבות הפרת חוקי המשפט והצדק שנצטוו בהם בני ישראל. כמו שהנבואה אומרת בהמשך הדברים: "כי נמצאו בעמי רשעים... עברו דברי רע דין לא דנו" (ירמיהו ה', כו-כח).

נמצא, שהנבואה שבפסקה הזאת מדברת על שלוש מערכות של חוקים: מערכת אחת – חוקי הבריאה שאינם משתנים, כמו חוקי הטבע המגבילים את הים ועוצרים את שטף הגלים על ידי החול שעל שפתו. מול מערכת זאת, בקצה השני, ניצבת מערכת חוקי טבע משתנים מזמן לזמן, כמו: חוקי ירידת הגשמים ועונות הקציר. בין שתי מערכות אלו עומדת מערכת החוקים שנתן הבורא לבני האדם: חוקים אלו נועדו להיות קבועים לעולם, כמו מערכת החוקים הראשונה. אבל בשעה שבני אדם עוברים עליהם ומפירים אותם, הם גורמים בזה להפרת החוקים שבמערכת השלישית: למניעת הגשם בעתו ולביטול עונות הקציר. וזהו שהנבואה אומרת: "וחטאותיכם מנעו הטוב מכם". "הטוב" כאן הוא הגשם כמו שנאמר בתורה: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו" (דברים כ"ח, יב).