מבוא לספר איוב (חלק א)

ספר איוב מקצתו סיפור מעשה, ורובו שיחות וויכוחים.

 סיפור המעשה נמצא בתחילתו ובסופו של הספר, והשיחות והוויכוחים באמצעיתו.

סיפור המעשה כתוב בלשון פרוזה, והשיחות והוויכוחים בלשון שירה.

נמצא שמבנה ספר איוב הוא שירה נתונה בתוך מסגרת של פרוזה.

וזה תוכנו של הספר: מעשה באיוב, איש צדיק, שקטרג עליו השטן וקיבל רשות להביא עליו ייסורים מבלי שחטא. רעי איוב באו אליו לנחמו, ואולם משראו שייסוריו של איוב גדולים מאוד, נדהמו ושתקו שתיקה ממושכת שארכה שבעה ימים ושבעה לילות. אז פתח איוב בתלונה עזה על ייסוריו. ורעיו, שבאו תחילה כדי לנחמו, החלו לטעון כנגדו שאי אפשר לומר שאלוהים מביא על האדם ייסורים מבלי שחטא האדם. והדברים שבין איוב ורעיו, מתפתחים לשלושה מחזורים של ויכוחים, הערוכים בלשון פיוט נשגב, והסובבים על השאלות: אם חטא איוב או לא חטא, ואם אמנם אמת הדבר, ש"אין יסורים בלא עוון", ומפני מה יש רשעים המצליחים בחייהם, ואינם נענשים על פשעיהם הרבים והגלויים לעין כל. בסופם של הדברים נגלה ה' לאיוב, ואיוב נכנע מלפני ה' , וחזר בו מתלונתו. ואולם לאחר מכן מתברר, שגם הרעים לא צדקו בדבריהם כלפי איוב. ה' הודיע, שלא דיברו  הרעים נכונה, והם חייבים להביא כפרה על עצמם. סוף המעשה הוא, שייסוריו של איוב נסתלקו, והטובות שהיו לו לפנים הוחזרו לו פי שניים.

בהשקפה ראשונה נדמה, שהסיפור נמצא רק במסגרת שבתחילת הספר ובסופו. ואולם בהתבוננות נוספת אנו רואים, שסיפור המעשה יהיה חסר ובלתי מובן, אם לאחר סיום הפרוזה שבהתחלת הספר נדלג על כל דברי השירה, ונעבור מיד לקרוא את הפרוזה שבסוף הספר. ועוד: השיחות והוויכוחים, הכתובים בלשון שירה, מחולקים לנאומים נאומים, וכל נאום פותח בפסוק של סיפור בלשון פרוזה: "ויען פלוני ויאמר". ומפני זה כל נאום כזה נקרא "מענה" ובלשון רבים נקראים הנאומים האלה "מענות". ועיון במענות מעלה, שהם ערוכים בתכנית קבועה מראש מאת מחבר הספר. וכל מענה ומענה הוא חוליה נוספת בהשתלשלות סיפור המעשה. לפי כל הדברים האלה מסתבר, שספר איוב, כמו שהוא לפנינו, הוא חטיבה שלמה אחת ערוכה בתכנית מחושבת מתחילתה ועד סופה, ואינו צירוף של סיפור העומד בפני עצמו ודברי פיוט שעומדים בפני עצמם.

על איוב והמעשה המסופר עליו נאמר בתלמוד בבלי במסכת בבא בתרא דף ט"ו ע"א: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". ואמנם זאת היא דעה המובאת מפי חכם שלא נתפרש שמו, ואילו חכמים אחרים מבעלי האגדה, המובאים שם בתלמוד, סוברים, שאיוב היה ונברא. ומובאות שם דעות רבות מאוד מתי היה איוב. הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק כ"ב) כותב על איוב: "כל זה משל בלא ספק לכל בר דעת, ועל המאמינים, שכל מעשה איוב היה כפשוטו, אמר הכתוב: 'שוא ודבר כזב הרחק ממני'" (משלי ל ח). וכן הסכימו בימינו כל המפרשים שאיוב משל הוא.

ברור, שאין בכך שום פגיעה בקדושת הספר. שהרי אין מניעה, שכתבי הקודש יכללו בתוכם סיפורי משלים הבאים ללמד דברי חכמה ומוסר ויראת שמים, ואין צורך שיאמר הכתוב במפורש: סיפור זה משל הוא, לפי שהכתוב סומך על הקורא המבין מדעתו. ויש דעות שונות גם בין האומרים, שאיוב משל היה. מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים שם, נראה שהוא סובר, שאפילו עצם הדבר הזה, שהיה בימים קדומים איש מפורסם בשם "איוב" אינו אלא משל, שהמציאו מחבר הספר לצורך הצעת רעיונותיו. אולם דעתנו נוטה לסברה, שאמנם חי בתקופה קדומה מאוד איש צדיק ששמו "איוב", ועל הקורות אותו סיפרו הקדמונים סיפורים רבים ושונים. ועל יסוד הסיפורים ההם כתב מחבר הספר את משלו.

יחזקאל הנביא מזכיר בנבואתו את שלושת האנשים: "נח, דנאל ואיוב", כדוגמא לאנשים צדיקים ושלמים (יחזקאל י"ד יד). הדעת נותנת, אפוא, שכמו נח, כן גם דניאל ואיוב הם אנשים שחיו בדורות הראשונים והתהלכו עליהם סיפורים רבים. וכבר נתפרסם הדבר שדנאל שביחזקאל אינו דניאל איש חמודות, שחי בגלות בבל, ועליו ועל חזיונותיו מסופר בספר דניאל שבמקרא, אלא דנאל שביחזקאל הוא אחד הצדיקים הקדמונים, ונמצאו עליו סיפורים בכתבי אוגרית, ועיקר תכנם, שהיה דנאל צדיק, דן דין יתום ואלמנה, ולאחר שהיה חשוך בנים זכה לבן יחיד, אלא שבסופו של דבר נספה בנו יחידו של דנאל בעניין רע. ואף בקרב בני ישראל היו סיפורים על דנאל הצדיק מן הדורות הראשונים, וכן נמצא בספר היובלים שחותנו של חנוך (כלומר: אבי אמו של מתושלח) 'דניאל' שמו. מסתבר אפוא שכמו על נח ועל דנאל, כן גם על איוב התהלכו בעם הרבה סיפורים. מה היו הסיפורים האלה לא נוכל היום לדעת. אולם מתוך דברי יחזקאל הנביא אפשר לשער, שסופר על איוב שחי בדורות הראשונים, והיה צדיק גמור, ונמלט מרעה גדולה. ועל יסוד הסיפורים האלה, כתב מחבר ספר איוב את ספרו, ועיבד את הסיפורים הקדומים לפי צורכו ולפי דרך המשל שביקש מחבר הספר לשים לפנינו. סברה זו קרובה לדברי ריש לקיש, שהובאו במדרש רבה (סוף פרשת וירא) שאיוב אמנם היה, אבל הייסורים שבאו עליו לא היו.

ויש לומר, שאף לפי תיאורו של מחבר ספר איוב עולה, שאיוב חי בימים קדומים מאוד, סמוך לימי האבות: רכושו של איוב מתואר בלשון דומה לתיאור שבספר בראשית על רכושם של יצחק ושל יעקב. ושמות רעי איוב ושמות העמים הנזכרים בספר איוב דומים הרבה לשמות האנשים והעמים שבספר בראשית. ויש לומר, שבכוונה תחילה תלה מחבר ספר איוב את משלו באנשים ובמעשים של הימים הקדמונים, בטרם היות עם ישראל, ובטרם ניתנה התורה, לפי שעניינו של הספר עוסק בבעיות אנושיות כלליות: בעיית היחס שבין התנהגותו המוסרית של האדם לבין גורלו; בעיית ההשגחה האלוהית על בני האדם; ובעיקר בעיית הסבל והייסורים הפוקדים את האדם ועושים את חייו לחסרי טעם ומשמעות. כל הבעיות האלה הן משותפות לכל בני האדם כולם, ואינן מיוחדות דווקא לעם ישראל. ולא עוד, אלא הדיון בהן, לאור המעמד המיוחד של עם ישראל ותורתו, עשוי לסבך את הדיון, ולהסיח את הדעת מראיית השורשים של הבעיות האלו. וביקש מחבר  ספר איוב להציע את הבעיות האלה מנקודת השקפה אנושית כללית, ועל כן בחר לרקע ספרו תקופה שבה טרם היה עם ישראל בעולם.