לדמותה של אביגיל

אביגיל, אשת נבל הכרמלי, מוצגת לפנינו בכתוב כאישה טובה, חכמה ויפה, שנפלה תחילה בחלקו של איש קשה ורע, הוא נבל הכרמלי. ואולם, בסופו של דבר, זכתה בגלל תושייתה וטוּב לבה להיות לאשה לדוד מלך ישראל. באגדות חז"ל ובתודעת העם היתה אביגיל לאחת מדמויות המופת של האישה בישראל, והיא מנויה בין שבע הנביאות שקמו בישראל. היסוד לכך נמצא בדברי אביגיל אל דוד: "כי עשֹה יעשה ה' לאדֹנִי בית נאמן... כי יעשה ה' לאדנִי ככל אשר דִּבר את הטובה עליך וצוְך לנגיד על ישראל" (ש"א כה, כח-ל). לפי פשוטו של מקרא, הדברים האלה בפי אביגיל נראים כדברי ברכה לדוד מפי האישה המתחננת לפניו ומבקשת לפייס אותו בברכה, שיזכה להגשים את שאיפותיו. ואולם מדרש חז"ל הבין את הדברים כדברי נבואה ממש, שאביגיל אומרת לדוד ברוח הקודש ששרתה עליה.

ואולם יש בדברי חז"ל גם דברי ביקורת על אביגיל והתנהגותה ביחסה אל דוד. אביגיל סיימה את דבריה אל דוד בבקשה: "והיטִב ה' לאדנִי וזכרת את אמתך" (ש"א כה, לא). ובעלי האגדה שמעו בדברים רמז, שאביגיל מבקשת להינשא לדוד, בשעה שעדיין היא אשתו של נבל הכרמלי. ויש להוסיף על זה את דברי החרפות הקשים, שאביגיל אומרת על נבל באזני דוד: "איש הבליעל הזה... כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (ש"א כה, כה). ואם כי יש לומר, שאמרה אביגיל את הדברים האלה כדי להציל את נפשה וגם את נפש נבל אישהּ ולפייס את דוד, שאיים להרוג את נבל ואת כל בני ביתו – על כל פנים אין הדברים האלה נאים בפי אישה נאמנה לאישהּ. ואכן, מצאנו בלשון חז"ל ביטוי קשה כנגד אביגיל בעניין זה, ולא נביא אותו כאן, אבל נביא שני משלים שהיו שגורים בפי העם, ובעלי האגדה תיארו בהם את התנהגותה של אביגיל.

הפתגמים מובאים במקור בלשון הארמית, ואנו נביאם כאן בתרגום עברי. הפתגם האחד הוא: "האשה בשעת שיחתה טווה בפלך". והרמז בזה לאביגיל, שבשיחתה עם דוד טוְתה חוטים למשכו אליה שיקחנה לאישה. והפתגם השני הוא: "הברווז הולך כפוף ועיניו משוטטות". והרמז בזה לאביגיל, שהשפילה את עצמה לפני דוד, אבל את עיניה נשאה למרחקים, וציפתה ליום שבו תהיה למלכה, כאשת המלך דוד. ועוד סיפרו בעלי האגדה, שבבואה לבקש רחמים מאת דוד, השתמשה אביגיל בכוח יופיה, והצליחה בכך, ועוררה את תשוקתו של דוד. ואולם ברגע האחרון עצרה אביגיל את דוד ומנעה אותו מלחטוא מעין החטא שהיה עתיד לחטוא בבת-שבע אשת אוריה החתי. ואף מצאנו באגדה, שבכך נתגלה כוחה הנבואי של אביגיל, שאמרה לדוד, שעכשיו מנעה אותו מחטא, אבל עתיד הוא לחטוא באישה אחרת.

            ויש לדעת, שדברי הגנאי, שנשמעו באגדה כלפי אביגיל, אינם סותרים את השיטה, שאביגיל היא מן שבע הנביאות שקמו בישראל. שהרי עיקר גדול הוא במסורת ישראל ובאגדות חז"ל, שאין גדולי ישראל, נביאיו וחכמיו, מחוסנים מפני חטאים. שיטת האגדה היא דווקא להבליט את החולשות האנושיות המצויות בכל אדם מעצם טבעו ומהותו, ועל כן אין בכך שום זרוּת ושום תמיהה, שחולשות אלו נתגלו גם ביחסים שבין דוד ובין אביגיל, שהיו שניהם מגדולי ישראל ובעלי רוח הנבואה.

            והנה השיטה, שאביגיל היא נביאה, אינה מיוסדת על פי פשוטם של הכתובים, אבל ברור, שהתנהגותה של אביגיל היתה, לפי העולה מפשוטם של הכתובים, התנהגות טובה ונכונה לפי החכמה המעשית, וגם התנהגות שאינה חורגת מכללי המוסר. כמו חז"ל באגדותיהם, גם הכתובים לפי פשוטם אינם מתעלמים מן החולשות האנושיות המצויות בכל אדם, וניכרות ביותר דווקא בגדולי האומה. ועל כן גם לפי פשוטו של מקרא אפשר לומר, שאמנם רמזה אביגיל בדבריה אל דוד שהיא מבקשת להיות אשתו, והשתדלה לעורר את אהבתו אליה בכוח יופיה. ואולם לפי כל המסיבות והתנאים, שהיתה אביגיל נתונה בהם, אין בכל הדברים האלה כדי להאשים את אביגיל בהתנהגות בלתי מוסרית.

            כדי לעמוד על עומק הבנת הפרשה הזאת יש לציין, שאי אפשר להתעלם מן הרקע המדיני שכל העניין הזה צמח ממנו. הכתוב מתאר את נבל כדמות שלילית ביותר, משום שהוא היה מתנגד לדוד המלך. אבל יש להניח, שנבל לא התנגד לדוד ולאנשיו מתוך קמצנות או טמטום של רשעות בלבד, אלא המריבה בין נבל ובין דוד היתה בעיקרו של דבר מחלוקת על השלטון וסמכויותיו.

            נבל, שהיה איש "גדול מאד", כלשון הכתוב, ועשיר מופלג, ודאי תבע לעצמו את זכות השלטון במקומו ובסביבתו. ועל כן לא ראה נבל בעין יפה את דוד ואנשיו, הבאים לפרוש את חסותם והגנתם על תושבי המקום ומבקשים מהם דמי חסות. נבל הכרמלי ראה את עצמו כנאמן למלכות שאול, והתייחס אל דוד כאל עבד מורד. כמו שהכתוב נותן בפי נבל: "מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו" (ש"א כה, י). דברים אלה משקפים את המצב שהיה במלכות שאול. שאול היה מלך חלש (לאחר שתקפה אותו הרוח הרעה) ולא עלתה בידו להשליט את סמכותו בכל גבולות ישראל. ועל כן היו שם עבדים רבים הבורחים מן אדוניהם. ובזה רמוז עוד ששאול לא דאג לרווחת העם, והעשירים היו כובשים את העניים לעבדים, והם היו בורחים מפניהם. והרי גם גדודו של דוד נתלקט בראשיתו מן אנשים כאלה. כמו שכתוב: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש" (ש"א כב, ב). ומובן הדבר שנבל, שהיה מן העשירים הגדולים, מצא נחת רוח דווקא במשטר של שאול, וכל מעשיהם של דוד ואנשיו היו למורת רוחו.

ואביגיל אשת נבל בחכמתה הבינה, שמשטרו של שאול עומד להתמוטט, ועל כן גם מעמדו של אישהּ נבל רעוע מאד, וביקשה אביגיל למצוא חן בעיני דוד ולהבטיח את עצמה ואת מעמדה לאחר נצחונו ועלייתו למלוכה.

            ואף דוד לא לקח את אביגיל לאישה בגלל יופיה, אלא משום שעל ידי נישואיו לאביגיל זכה דוד במעמדו העליון של נבל אישה הראשון כשליט באותה הסביבה. נישואי דוד ואביגיל היו שלב חשוב מאוד בדרכו של דוד אל כס המלוכה. ודבר אופייני לאביגיל וחכמתה הוא תגובתה, בשעה שהיא מקבלת את הצעתו לשאתה לאישה. היא משתחווה אפיים ארצה ואומרת: "הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדנִי" (ש"א כה, מא). ואולם היא איננה מתנהגת כשפחה כלל וכלל, אלא קמה ורוכבת על החמור ולוקחת אתה חמש נערות (משרתות) הולכות לפניה, וככה היא באה אל דוד, והוא לוקח אותה לאישה.