זכרונות מימי קדם במזמורי תהלים

אחד מהיסודות הראשיים שבאמונת ישראל היא המסורת הרצופה העוברת מדור לדור על אודות הברית שבין ה' אלוהי ישראל ובין עמו ישראל, ברית שנכרתה בימי קדם, בימי האבות ובימי יציאת מצרים ובמעמד מתן תורה בהר סיני, וכדי לחזקה ולבססה גילה ה' את כבודו, כוחו וגבורתו לעיני כל הבריות, והושיע את ישראל מיד אויביו, ונתן לו את הניצחון במעשי נסים ונפלאות גדולים. תורת משה מצווה על בני ישראל לזכור את הדברים האלה ולהתבונן בהם תמיד וללמדם מאב לבן ולבן-הבן עד סוף כל הדורות. האבות נצטוו ללמד את זאת לבניהם, והבנים נצטוו לחקור ולדרוש ולשאול על זאת מאבותיהם. בשירת "האזינו" השירה שציווה משה לבני ישראל ללמוד אותה לדורות, נאמר: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב ו-ז). ובמקומות אחדים התורה מטעימה, שכל מכלול המאורעות של יציאת מצרים סודר בכוונה תחילה מטעם ההשגחה העליונה, כדי שיספרו בני ישראל את נפלאות ה' בכל הדורות. וכן אמר ה' למשה, כאשר ציווה עליו לבוא אל פרעה: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם" (שמות י ב). שמצווה זו קוימה והיו בני ישראל מספרים את נפלאות יציאת מצרים מדור לדור, יש להסיק מדברי תלונתו של גדעון על הלחץ של המדיינים: "ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר: הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו יג). הדרך העיקרית לפרסם לעם את מעשי ה' היא לשנן את הדברים במעמד של עבודת ה' ותפילה הנערכת בציבור. ועניין זה משתקף בהרבה ממזמורי תהלים, שנועדו להיאמר בעצרות עם בבית המקדש ובמקומות אחרים, שנאספו שם המוני בית ישראל. במזמור עח הנקרא על שם המשורר אסף נאמר במפורש שהמשורר בא לקיים את מצוות התורה לספר לבנים את קורות הימים הקדמונים, והוא, המשורר, מספר את הדברים לדורות הבאים כשם שהדורות שלפניו סיפרו את הדברים לדורו שלו. וזו לשון פתיחת מזמור עח: "משכיל לאסף, האזינה עמי תורתי, הטו אזנכם לאמרי פי, אשר שמענו ונדעם, ואבותינו ספרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה', ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה, ויקם עדות ביעקב, ותורה שם בישראל, אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם" (תהלים עח א-ה). 

הדבר ידוע ומפורסם, שיש בתפילות ישראל ובמזמורי תהלים שלוש מגמות, שלפעמים הן משולבות ביחד וקשה להפריד ביניהן: מגמה אחת, לשבח ולהלל את ה'; מגמה שנייה להתחנן לפני ה' ולבקש ממנו רחמים; ומגמה שלישית להטיף למתפלל לקח מוסרי ולחזק את אמונתו ונאמנותו למצוות ה'. וכל שלוש המגמות האלה ניכרות במזמורי תהלים, המעלים את זכרונות נפלאות ה' בימי קדם. יש שהמשורר מתאונן לפני ה', מפני מה אין הוא עושה גם היום ישועות לעמו כמו שעשה בימי קדם. ותלונה זו היא כעין תלונת גדעון שהזכרנוה לעיל. כן נאמר במזמור מד: "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו, פעל פעלת בימיהם בימי קדם" (תהלים מד א). וכבר ביארו המפרשים הקדמונים, שהדברים נאמרים בנעימה של תלונה: באזנינו שמענו, כי בימי קדם עשית נפלאות, אבל בדורנו ובעינינו לא ראינו את נפלאותיך, כמו שהמשורר אומר בסיומו של המזמור "למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו" (תהלים מד כו). ומעין זה המשורר מתלונן במזמור עז: "חִשַבתי ימים מקדם שנות עולמים...הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד... אזכור מעללי יה, כי אזכרָה מקדם פלאך" (תהלים עז ו-יא). ויש שהמשורר קורא לשומעיו להתבונן בדברים המסופרים וללמוד מהם מוסר השכל, כמו שנאמר במזמור עח: "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו... ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה" (פס' ו-ח). ויש שלשון המזמור כולו מכוונת להודות לה' ולשבחו על חסדיו ונפלאותיו לעמו. כן הוא במזמור קה, המספר על הבטחת הארץ לאבות, ועל הדרך הנפלאה שבה השתלשלו העניינים, עד שקוימה ההבטחה הזאת והארץ ניתנה לישראל. השתלשלות זו כוללת בתוכה את נדודי האבות, מכירת יוסף, הירידה למצרים, שעבוד מצרים, עשר המכות, יציאת מצרים, וההליכה במדבר. והמזמור מסיים: "ויתן להם ארצות גויים, ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו, ותורותיו ינצורו, הללויה". המזמור פותח בהודיה: "הודו לה' כי טוב". ומסיים בתהלה: "הללויה". ומכאן, שעיקר מגמתו לספר תהלת ה', שקיים את ההבטחה לאברהם, ונתן לבניהם את ארץ ישראל לאחר שגאלם ממצרים ונתן להם את התורה. 

כל עניין מזמור זה הוא הרחבה ועיבוד פיוטי של פרשת מקרא בכורים שבתורה (בדברים כו), הפותחת "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" (דברים כו ה), ומסיימת "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו ט). ואפשר שנועד המזמור מעיקרו להיאמר בחגיגה של הבאת ביכורים למקדש. והדבר ידוע שמדרש חכמים על פרשת מקרא ביכורים הונח ביסוד הנוסח שקבעו חכמים להגדה של פסח. ואפשר לומר שמזמור קה שבתהלים הוא מעין אבטיפוס לנוסח ההגדה של פסח. ועוד יש לציין שמזמור קה מאריך בסיפור נפלאות ה' בתקופה המתוארת בתורה. וגם הפסוק המדבר על כיבוש הארץ: "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו" – אין בו שום דבר שאינו מצוי בתורת משה. ואין במזמור קה שום הזכרה של נפלאות ה' שנעשו ליהושע בכיבוש הארץ. הקדושה המיוחדת של תורת משה הביאה לידי כך, שהמתפללים יזכירו בתפילותיהם בעיקר את דברי התורה וסיפוריה, ולא ירבו להזכיר מאורעות המסופרים בספרי הנביאים. אמנם במזמור עח המשורר מספר גם על ימי השופטים, ומסיים ביסוד המקדש בירושלים ובבחירת דוד למלך ישראל, אבל דברים אלה המשורר אומרם כדי להטיף לקח מוסרי לעם, וללמדו, כי ירושלים היא המקום הנבחר לשכינת ה', ובית דוד הוא הנבחר למלכות על ישראל. וגם כאן לא סיפר המשורר שום נס מהניסים שנעשו בימי יהושע ובימי השופטים. ועוד: מספר הפסוקים שהמשורר מקדיש לתקופת השופטים עד ימי דוד קטן בהרבה ממספר הפסוקים שהמשורר מקדיש לתקופת יציאת מצרים וההליכה במדבר. ואף על פי כן שמספר השנים של תקופת השופטים גדול פי כמה וכמה מתקופת ארבעים השנה של המדבר. 

כיוצא בזה מצוי במזמור קלו: הוא פותח בסיפור נפלאות ה' בבריאת העולם, עובר לספר את נפלאות ה' ביציאת מצרים ובמדבר, ומספר על כיבוש ארץ סיחון ועוג המתואר בתורה, ואינו מספר על כיבוש יהושע, אלא המשורר מדלג על כל הדורות שלאחר משה, עד הדור שהמזמור נאמר בו, להודות על התשועה שהיתה בימיו: "שבשפלנו זכר לנו... ויפרקנו מצרינו" (תהלים קלו כג-כד). וסמוך לסיום המזמור נאמר: "נותן לחם לכל בשר" (שם כה). ואפשר שלשון זו מלמדת שנאמר המזמור בשעת סעודת הודיה על תשועה. והמזמור הזה הוא מעין אבטיפוס לנוסח ברכת המזון שקבעו חז"ל.