נער הייתי גם זקנתי

מזמור לז פותח: "אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה". אזהרה מעין זו מצויה בספר משלי: "אל תתחר במרעים אל תקנא ברשעים" (משלי כד יט). ויש הרבה לשונות אחרים במזמור שנמצאים כדוגמתם בפתגמי ספר משלי. כגון במזמורנו: "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה" (כט) ובמשלי: "כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יוָתרו בה" (משלי ב כא). המזמור שייך, אפוא, לסוג מזמורי ה"חכמה", כלומר, מזמורים שעיקר עניינים אינו תחינה ובקשה מאת אלוהים ואף לא דברי הלל ושבח הנאמרים בפנייה ישירה של המתפלל אל האלוהים, אלא מזמורים שמעיקרם נאמרו כהטפת לקח של המשורר אל קהל שומעיו. 

התפילה בישראל הייתה מראשיתה משולבת בתלמוד תורה, ומזמורי החכמה שבתהילים הם מעין אבטיפוס לדרשה שליוותה את התפילה בבית הכנסת במשך דורות רבים. גם סדר האלף בית שבו ערוך המזמור הוא מסימני מזמורי החכמה. סדר זה משַוֶה למזמור צורה של אוסף פתגמים שקל לזכרם ולשננם בעל פה. הלקח שמזמור לז בא ללמד הוא הגמול הטוב המובטח לצדיקים ולעומתו האחרית המרה העתידה לבוא על הרשעים. והמסקנה מלקח זה כלולה בצמד האזהרות שבראש המזמור ובסופו: "אל תתחר במרעים ואל תקנא בעשי עוולה" – "שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום", כלומר: גם אם האדם רואה שהרשעים מצליחים והצדיקים שרויים במצוקה אין לו לקנא ברשעים ולהתפתות לעשות כמעשיהם, כי עליו לדעת שהגלגל עתיד להתהפך מהר, והרשעים יאבדו והצדיקים יתבססו. לחיזוק הדברים מביא המשורר שני מאמרים המעידים שהמסקנות האלה מאומתות ממראה עיניו של אומר הדברים: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (כה) וכנגד מה שלא ראה מספר המשורר מה שאכן ראה: "ראיתי עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבר והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא" (לה-לו). 

על הכתוב "נער הייתי גם זקנתי" אמרו בעלי האגדה "שֶשַֹּר העולם אמרו" (יבמות טז ע"ב). הכוונה במאמר אגדי זה שאין לקבל את הדברים כפשוטם, שאמנם המשורר שאמר מזמור זה היה זקן מופלג והוא מספר לשומעיו על עצמו ועל מחקריו וחיפושיו בחיי החברה ועל מסקנותיו שהגיע אליהן כתוצאה ממחקריו במשך שנות חייו הארוכות. אלא הלשונות "הייתי וראיתי" או "לא ראיתי" הן לשונות פיוט הרגילים בדברי החכמים, שכוונתם לומר, שהדברים שהם מלמדים הם דברים מאומתים על ידי הניסיון המצטבר מדורות רבים. וכן דרך מְמַשלֵי המשלים לתלות את הלקח שהם מלמדים במעשה, שכאילו הם עצמם היו עדים לו. כן מספר החכם שבספר משלי: "על שדה איש עצל עברתי... והנה עלה כלו קמשנים... ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר" (משלי כד ל-לב). וכיוצא בזה בדברי אליפז התימני הגדול שברעי איוב: "אני ראיתי אויל משריש ואקב נוהו פתאום" (איוב ה ג). וכל דברי אליפז שם דומים מאוד לדברי המשורר במזמורנו: "ראיתי רשע עריץ ומתערה" וגו'. 

וכאן מתעוררת בעיה חשובה: כלום המשורר שבמזמור זה הולך בשיטת אליפז ויתר רעי איוב ומכחיש את המציאות של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" – המציאות שהיתה הרקע לכל תלונותיו ולזעקותיו של איוב, תלונות שכל דברי אליפז כנגדן נתגלו לבסוף כבלתי צודקים ובלתי מבוססים? לנו נראה, שאין הדבר כך. כי המזמור אינו מדבר על בעיות הצדק והרשע שבעולם בדרך כלל, אלא על צד מסוים שבחיי החברה של הצדיקים לעומת הרשעים. האידיאל של הצדיקים כפי שהוא משתקף במזמור זה הוא: "לרשת ארץ", לשכון בנחלתם, ולהתפרנס מיבולה: "וענוים ירשו ארץ... ונחלתם לעולם תהיה... ובימי רעבון ישבעו". דרך חיים זו היא המטרה של חוקי התורה על אודות חלוקת הנחלות, השמיטה והיובל, חוקים שאם הם מקוימים במלואם, כלשונם וכרוחם, מביאים ליצירת סדר חברתי כזה, שבו כל אדם מישראל יושב על נחלת אבותיו ומתפרנס ממנה בשלום ובשלוה. ובחברה כזאת, אם איש אחד סובל מחסור, מחמת תאונה או מחלה וכיוצא בזה, קרוביו וחבריו תומכים בו ומסייעים בידו כל עוד שהוא זקוק לעזרתם. כמצוות התורה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כה לה). ועל פי זה יש להבין את דברי המשורר במזמור: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה", הכוונה: הצדיק אינו נעזב מאת חבריו, אלא הם חוננים ומלווים לו, ודואגים לכך שבני ביתו לא יהיו חסרי לחם. כנגד הצדיקים השואפים לחיות מפרי נחלתם, שואפים הרשעים לחיות על חרבם: "חרב פתחו רשעים ודרכו קשתם" וגו'. בכוח חרבם הם מבקשים לנשל את הצדיקים מנחלתם, כעין המעשה של איזבל בכרם נבות היזרעאלי. על רשעים כאלה, המפירים את חוקי הנחלות הקבועים מדורות, ומנשלים את הבעלים מנחלתם, הוכיחו הנביאים פעמים רבות. כגון תוכחת ישעיהו: "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו" וגו' (ישעיהו ה ח). וכנגד רשעים כאלה מבטיח המשורר בסיום דבריו תשועה לצדיקים: "ותשועת צדיקים מה' מעוזם בעת צרה ויעזרם ה' ויפלטם יפלטם מרשעים ויושיעם כי חסו בו".