ובאשור טמא יאכלו
הושע הנביא מאיים על ישראל, שבגלותם לא יוכלו לשמור על דיני הטומאה והטהרה ולא על הקרבנות והמועדים. וכך הושע אומר על הגולים למצרים ולאשור: "לא ישבו בארץ ה' ושב אפרים מצרים ובאשור טמא יאכלו, לא יסכו לה' יין, ולא יערבו לו, זבחיהם כלחם אונים להם, כל אכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם, לא יבוא בית ה', מה תעשו ליום מועד, וליום חג ה' " (ט', ג-ה). דברי נבואה אלה עשויים ללמדנו על מושגי הטומאה והטהרה בימי קדם, ועל יחס העם אל ההלכות השייכות לענייני טומאה וטהרה. בימינו אנו הרוב הגדול של הלכות טומאה וטהרה אינו נוהג למעשה, והלימוד של הלכות אלה הוא עסקם של מעטים בלבד מבין לומדי התורה שבעל פה. ולא עוד אלא שעצם המושג של "טומאה הלכתית" ו"טהרה הלכתית" אינו משתלב יפה במערכת המושגים המקובלים על בני דורנו, ואינו מדבר על לבם. יש מצוות בודדות הנוהגות היום למעשה, ומקורן בהלכות טומאה וטהרה כגון: נטילת ידיים, ובדרך כלל גם המדקדקים במצוות אינם מקשרים בתודעתם את מצוות נטילת ידיים והמצוות הדומות לה אל המושג "טומאה וטהרה", אלא נוטים לתת טעם למצווה זו במושגים השגורים בימינו, כגון שמירה על הניקיון, או על כללי הרפואה והבריאות.
ואולם לא כך היה הדבר בימי קדם. בדורות שחיו בימי המקרא היו המושגים של "טומאה וטהרה" נפוצים בעם, והמוני העם היו רואים חובה לעצמם לשמור את עצמם במצב של טהרה ולהימנע מלאכול דברים "טמאים". וכן מצינו בימי שאול המלך, שעשה סעודה בראש חודש לכל בני ביתו, ודוד היה אמור להשתתף בסעודה הזאת ולא בא. ושאול המלך תלה את העדרו של דוד בשמירה על הטהרה: "כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא, כי לא טהור" (שמואל א כ', כו). אין בלשון הכתוב רמז שהייתה הסעודה מבשר קורבנות, שלטמא אסור לאכלם על פי דין תורה. הרושם המתקבל מלשון הסיפור הוא, שהסעודה הייתה אמנם סעודה מלכותית חגיגית, אבל סעודה רגילה. בלשון חז"ל יש לומר שאכלו שם "חולין", ונמצא ששאול ודוד היו מקפידים "לאכול חולין בטהרה", והוא שבימי הבית השני היה מנהג של כיתות של "פרושים" המתבדלים מהמוני העם ומחמירים על עצמם בחומרות מיוחדות.
ולא רק בסעודות מיוחדות בראש חודש, היו בדור ההוא מקפידים על הטהרה, אלא גם בחיי היום יום ואצל אנשים מן ההמונים. כן מסופר על דוד שהבטיח לאחימלך הכוהן בנוב שהנערים שלי (בלשוננו היום "החיילים שלי") נזהרים שכליהם יהיו טהורים, ומפני זה הם נזהרים שלא לבוא במגע עם נשים, ואף על פי שהם הולכים בדרך חול הם שומרים על קדושתם והדברים האלה שכנעו את אחימלך הכוהן והוא נתן לדוד את לחם הקודש, לחם הפנים.
ויותר מזה אנו מוצאים כאן בתוכחת הושע שהוא מאיים על הרשעים שבישראל ש"באשור טמא יאכלו". עלינו להבין שאותם רשעים שהושע מוכיח אותם ומאשים אותם בעברות קשות וחמורות לא היו כופרים בה' אף על פי שעבדו גם עבודה זרה. ואף על פי שלפי קנה המידה של הנביאים עשו האנשים האלה פשעים וחטאים רבים הרי לפי שיטתם ואמונתם סברו האנשים האלה, שהם נאמנים לתורת ה' אלוהי ישראל, והשתדלו לקיים את המצוות ועל כן האיום שיצא מפי הנביא "ובאשור טמא יאכלו" היה עשוי להטיל עליהם פחד גדול. הדיבור "ובאשור טמא יאכלו", מקביל לדיבור שבראש הכתוב "לא ישבו בארץ ה' ". אפשר שהכוונה בתקבולת הזאת לומר, שבארץ נוכרייה, בין הגויים, לא יוכלו גולי ישראל לשמור על חוקי הטהרה, ויהיו נאלצים לאכול דברים טמאים. והרי זה כאילו בימינו היו מאיימים על יהודי שומר מצוות, שיגלה לבין הגויים ולא ימצא שם מאכלים כשרים ויהיה נאלץ לאכול "טריפה".
ואולם מסתבר שהתקבולת המעמידה את הישיבה בארץ ה' כניגוד של אכילת טמא באשור, רומזת למושג מיוחד של טומאה, והיא בלשון חז"ל "טומאת ארץ העמים". בדברי חז"ל מוזכר שגזרו טומאה על ארץ העמים, כלומר שכל הארצות מחוץ לארץ ישראל הן טמאות מעצם טיבן. והמסקנה מכך, שאין שום דבר טהור מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ועל כן מי שנוהג לאכול חולין בטהרה אינו יכול לקיים את המנהג הזה בחוצה לארץ. והנה ענין זה של "טומאת ארץ העמים" מיוחס בדברי חז"ל לתקנות של החכמים בדורות מאוחרים מאוד. ואולם לפי העולה מלשון הכתובים, המושג שיש טומאה בחוץ לארץ ואין הטהרה מצויה אלא בארץ ישראל, הוא מושג יסודי במחשבת דורות המקרא, והוא נובע מן ההכרה ששכינת ה' מטהרת את הארץ. ועל כן ארץ ישראל אשר ה' שוכן בה טהורה היא, וארץ העמים, שאין ה' שוכן בה, טמאה היא.
וכן אומר יהושע לבני ראובן וגד, שבנו מזבח בעבר הירדן: "ואך אם טמאה ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה'" (יהושע כ"ב, יט). עניין זה של המזבח ביהושע טעון בירור מיוחד, אבל על כל פנים ברור מכאן שהארץ אשר שם משכן ה' היא ארץ אחוזת ה' והיא טהורה, ומחוץ לגבולות ארץ אחוזת ה' נמצאת ארץ טמאה, ובארץ טמאה אי אפשר להקריב קרבנות לה'. ועל כן ביקש נעמן שר צבא ארם מאלישע הנביא "משא צמד פרדים אדמה" כדי שיוכל להקריב על האדמה הזאת קורבנות לה' אלוהי ישראל גם בהיותו בחוץ לארץ. נעמן חשב, איפוא, שאדמת ארץ ישראל שומרת על טהרתה גם בחוץ לארץ ואפשר להקריב לה' בחוץ לארץ על מזבח העשוי מאדמת ארץ ישראל. אולם דעה זו של נעמן לא הייתה דעתם של בני ישראל, עליהם הושע הנביא מאיים שלא יוכלו להקריב לה' בחוץ לארץ, ולא יוכלו להסיך נסכי יין, משום שהקרבנות עצמם טמאים בטומאת ארץ העמים: "לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים להם, כל אכליו יטמאו" (הושע ט', ד). הלשון רומזת לדברי התורה בווידוי המעשר: "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" (דברים כ"ו, יד). לפי העניין "אוני" שבתורה ו"אונים" שבדברי הנביא היא סעודת האבלים על המת ובדרך כלל סעודה זו נערכת בטומאה, מפני שהאבלים נטמאו בטיפול במת שהם מתאבלים עליו. והטומאה של ארץ העמים נחשבה חמורה כטומאת מת וזהו שהנביא מסיים "כי לחמם לנפשם לא יבוא ביתה". "לנפשם" בכפל משמעות: לעצמם, ולא לבית ה', משום שהוא טמא טומאת נפש מת ואי אפשר להביאו לבית ה', והנביא ממשיך ושואל: "ומה תעשו ליום מועד וליום חג ה'" (ט', ה). למדנו מכאן, שעיקר שמחת העם בחגים ובמועדים הייתה בזבחים שהם מביאים אל בית ה'. וכשנמנע מהם להביא זבחים במועד, היה להם צער גדול, וכאילו בטל כל ערכו של החג והמועד. ודברים אלו הנביא אומר אל העם, שפסוקים אחדים לפני כן אמר עליו: "כי זנית מעל אלהיך" (ט', א). והרי זה לקח גדול וחשוב להבנת משמעותן של תוכחות הנביאים: שאותם האנשים שמואשמים מפי הנביא "כי זנית מעל אלהיך", הם האנשים שמצטערים מאוד, כשהם אנוסים לאכול לחמם בטומאה ולהימנע מלזבוח לה' בחגים ובמועדים.