מאבקו של איוב (א)

בסיפור הפותח את ספר איוב מתרחשים המעשים בשני מישורים שונים: במישור הארצי הנגלה ובמישור השמימי הנסתר. המעשים הנעשים במישור אחד משפיעים על המעשים הנעשים במישור השני. צדקת איוב בארץ מעוררת בשמים את הוויכוח שבין ה' ובין השטן, וכתוצאה מוויכוח זה היו האסונות והיסורים שבאו על איוב. אנו הקוראים יודעים כבר מדוע באו על איוב כל הצרות הללו, אבל איוב אינו יודע זאת, וחוסר ידיעתו גורם לו לסבל נפשי כבד וקשה נוסף על כל מכאוביו הגופניים. וכמיהתו הגדולה של איוב, העולה מזעקותיו שבתוך יסוריו היא: "הודיעני על מה תריבני" (איוב י' ב). מבקש הוא לדעת כלום יש טעם, נימוק או סיבה, המסוגלים להצדיק את כל השואה הגדולה אשר באה עליו. בקשתו זו של איוב לדעת על מה הוא סובל לא נענתה, משום שהתנאי היסודי המאפשר להעמיד את איוב בניסיון הוא שאיוב לא ידע שהשטן מבקש להחטיאו. ואולם גם בסיום הספר, כשאלוהים מתגלה לאיוב ומצדיק אותו כנגד רעיו, אין אלוהים אומר לאיוב שום דבר הרומז לתכלית הייסורים שהביא על איוב. והוא משום שאיוב באחרית דבריו הגיע לידי כניעה גמורה לפני האלוהים, כניעה המאפשרת לאדם לקבל עליו בדומיה את כל מה שאלוהים גוזר על האדם, והאדם הנכנע לפני אלוהים מכיר שהאלוהים נשגב ומרומם לעומת האדם. ומתוך הכרת הרוממות של אלוהים בא האדם להכיר באפסות ערכו העצמי של האדם, וממילא גם באפסות הערך של תלונותיו כנגד אלוהים. מבחינה זאת יש כאילו שינוי בין התפיסה העולה מפתיחת ספר איוב ובין התפיסה העולה מסיומו של ספר איוב. שמפתיחתו של הספר אנו יכולים להסיק את המסקנה, שכוונת מעשה איוב ללמדנו, שהייסורים שבאים על הצדיקים, באים לשם ניסיון. ומסיומו של הספר עולה, שאין לאדם לחפש בכלל טעם לסבלו אלא עליו להיכנע בדומיה לפני רוממותו של אלוהים.

מפני השינוי שיש בין התפיסות האלה החזיקו הרבה חוקרים בהשערה, שספר איוב מורכב מרבדים שונים, והתפיסה המתרצת את ייסורי איוב בניסיון שהועמד בו, שייכת לרובד שונה מהרובד שממנו עולה התפיסה, שהאדם חייב להיכנע לפני אלוהים ולשאת את ייסוריו בדומיה מבלי שיתלונן עליהם. אולם נראה לנו שבאמת ספר איוב כתוב מנקודת השקפה אחת ויחידה מתחילתו ועד סופו. וסיפור הניסיון של איוב הבא בפתיחת הספר לא בא כדי לגלות לנו את הטעם האמתי לייסורי איוב, אלא כדי לגולל לפנינו את בעיית הצדק שבהנהגת העולם במלוא חריפותה. עצם הרעיון, שאלוהים מביא ייסורים על הצדיקים כדי לנסותם הוא רעיון עתיק מאוד, ומרומז בדברי התורה והנביאים. ולא הביאו מחבר ספר איוב אלא כדי להוכיח לנו שדבר מוסכם הוא שאלוהים מביא ייסורים על האדם מבלי שחטא, והנימוק שייסורים אלה באים לשם ניסיון אינו מצדיק את ההשגחה האלהית, אלא עוד מגדיל את התמיהה עליה, שהרי קשה לומר שמן הצדק הוא לענות את האדם בעינויים קשים, ויחד עם זאת לדרוש מן האדם שלא ידבר דברי מחאה כנגד המענה אותו. ואומנם, הדברים שה' אומר לשטן על נסיון איוב "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב' ג), משמעותם שה' בעצמו מכריז שאומנם נעשה עוול לאיוב ואיוב שהתלונן כנגד ה' "והרבה פצעי חינם" (איוב ט' יז) קלע אל האמת, וכיוון שלא מדעתו, לדברי ה' בעצמו. והעולה מכאן, שכל דברי ההתמרמרות של איוב כנגד ייסוריו, דברים שהשטן חשבם לדברי כפירה וחירוף וגידוף, לא היו אלא דברי זעקה היוצאים מתוך אמונה עמוקה פי כמה וכמה מהאמונה השטחית העולה ממשמעות דבריו של השטן. שמתוך טענותיו של השטן עולה ההשקפה, שהאיש ירא האלוהים חייב לומר "הכל טוב ויפה בעולם". ואילו איוב הוא דמות של ירא אלוהים החש בכל ישותו את כל הצער, המכאוב והייסורים שבעולם, ודווקא מתוך תחושה זו – ולאחר מאבק קשה וממושך עם כל מיני משפטים קדומים ודעות מוסכמות – הוא זוכה להגיע למעלה העליונה של יראת אלוהים שלמה ואמתית.