משגיא לגויים ויאבדם

בין הטענות שטענו הרעים כנגד איוב, נמצאת הטענה, שחכמתו של אלוהים עצומה מאוד. בייחוד האריך צופר הנעמתי בתיאור חכמת אלוהים המקיפה וסוקרת את כל היקום כולו. בפרק היום אנחנו קוראים את תשובת איוב לטענה הזאת. עיקר תוכנה של תשובת איוב בעניין זה הוא שלא זה הנושא הנתון במחלוקת בין איוב ובין רעיו. גם איוב מודה שחכמתו של אלוהים רבה ונשגבה מחכמת האדם. אלא שבעוד שהרעים סוברים כדבר מובן מאליו, שהואיל וחכמת אלוהים גדולה היא, אין ספק שהוא נוהג בצדק עם בריותיו, טוען איוב, שאכן חכמת אלוהים עצומה, והוא, איוב, יודע להללה ולשבחה הרבה יותר מן הרעים. ואולם לדעת איוב, אין להקיש מחכמת אלוהים על צדקתו. איוב טוען, שאלוהים משתמש בחכמתו כדי להביא אסונות לעולם. וכך איוב אומר על האלוהים: "עמו חכמה וגבורה, לו עצה ותבונה. הן יהרוס ולא יִבָּנֶה, יסגֹר על איש ולא יִפָּתֵחַ. הן יעצור במים וייבשו, וישלחם ויהפכו ארץ. עמו עז ותושיה, לו שוגג ומשגה" (איוב י"ב יג-טז). בדברים האלה הביע איוב את הכרתו העמוקה, כי אלוהים הוא מקור החכמה והתושייה, העוז והגבורה, והוא מושל בכול, הן בכוחות הטבע והן בבני האדם. אבל בחכמתו ובגבורתו אלוהים פועל לבלבל ולהחריב הן את הסדר התקין של פעולת איתני הטבע, והן את המהלך של חיי החברה האנושית. ולא עוד, אלא שאלוהים עושה שתי פעולות הפוכות כדי להביא רעה וסבל על בני האדם. את הבית שהאדם דר בו הוא הורס, באופן שאי אפשר לבנותו עוד: "הן יהרוס ולא יִבָּנֶה" (איוב י"ב יד). ויש  שהריסת הבית יכולה להיות לטובה לאדם הנמצא בו, וזה כשהבית הנהרס הוא בית כלא, ובהריסתו עשויים הכלואים בו לצאת לחופשי. ואולם אז אלוהים עושה, לדברי איוב, פעולה הפוכה: "יסגור על איש ולא יפתח" (איוב י"ב יד). מסתבר, שתיאר כאן איוב תופעה, שבית התמוטט ונהרס, אבל המפולת סתמה את כל דרכי הגישה אל הבית, ויושבי הבית שנהרס נלכדו בתוך המפולות הסוגרות בעדם את הדרך. וכן אלוהים עושה שתי פעולות הפוכות במים ושתיהן לרעה: "הן יעצור במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ" (איוב י"ב טו). יש שאלוהים עוצר את המים (כלומר: עוצר את הגשמים או את זרמי הנהרות ) ואז הכל יבש. וזו רעה גדולה ליושבי הארץ. ואולם יש שאלוהים עושה פעולה הפוכה: הוא משלח את המים ואז הם הופכים את הארץ, כלומר : מחריבים אותה בשטפונות חזקים. ואיוב מוסיף ואומר: "עמו עז ותושיה לו שוגג ומַשׁגֶה" (איוב י"ב יז). כלומר: כשם שהוא מקור הגבורה והחכמה כן הוא מקור הטעות וההטעיה.

כדרך לשונות איוב גם הלשון "לו שוגג ומשגה" באה במשמעות כפולה. משמעות אחת היא: האיש השוגג והאיש המשגה את אחרים שניהם שייכים לו, והוא, האלוהים גרם לאיש הזה שיִשׁגֶה ולאיש הזה שיַשׁגֶה (יטעה) את האחרים. והמשמעות  השנייה של הדיבור 'לו שוגג ומַשׁגֶה' חריפה יותר: האלוהים הוא שברא את השגגה והוא הוא המַשׁגֶה, המטעה את הבריות. ובהמשך הדברים איוב הולך ומונה סוגים שונים של מנהיגים ומושלים בחברה האנושית, ומתלונן שלכולם אלוהים מבלבל את דעתם והורס את שלטונם: היועצים – "מולך יועצים שולל" (פסוק יז). המלכים – "מוּסַר מלכים פִּתֵחַ" (פסוק יח). כלומר: הוא משחרר את העם מהמאסרים או מהאיסורים, שהמלכים שמו עליו. ובהקשר זה הכוונה לרעה: הוא מבטל את סמכות המלך, והעם נשאר פרוע ללא שלטון. ואיוב מסיים את העניין הזה באומרו: "מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך" (פסוק כד). בפסוק שלפני כן אמר איוב: "משגיא לגוים ויאבדם שוטֵחַ לגוים ויַנחֵם" (פסוק כג). גם פסוק זה ניתן להתפרש במשמעויות שונות ואף נתן לקריאות שונות. לפי המסורה 'משׂגיא' בשי"ן שמאלית, מלשון "שגיא" – גדול ורם. אבל בהרבה מדרשים וכן באחדים מן התרגומים העתיקים וגם באחדים מן המפרשים העתיקים, מצויה הקריאה 'משׁגיא' בשי"ן ימנית מלשון "שגיאה". ושתי הקריאות האלה מתאימות לעניין, עד שדעתנו נוטה לומר, שמחבר ספר איוב, לפי דרכו ושיטתו, בחר במילה הניתנת להיקרא בצורות שונות, כדי שיביע במשפט קצר אחד את מירב המשמעויות הכלולות בו. נעיין כאן במשמעויות השונות הנרמזות בפסוק הזה.

לפי המסורה בשי"ן שמאלית פירוש הדברים: אלוקים מגביה את הגויים ומעלה אותם למדרגה גבוהה בהצלחה ובשלטון, והוא גם מאבד אותם. וי"ו החיבור של 'ויאבדם' מתפרש גם כוי"ו הבאה לבאר את התוצאה. והכוונה לומר, שעל ידי זה שאלוהים משגיא ומרומם את הגויים, הוא גורם לאובדנם. וזהו רעיון מוסרי הנמצא במקומות שונים במקרא ובדברי חז"ל, ומתאמת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, והוא, שהרבה פעמים נדמה לאדם, או גם למדינה כולה, שהם נמצאים בשיא ההצלחה והאושר. והאמת היא שדווקא בהצלחה הגדולה הזאת טמון וחבוי הגרעין לכישלון ולמפלה העתידים לבוא. ויש שהאדם שזכה לגדולה ולשלטון מפריז בערך כוחו ובאמונתו בעצמו, ועל ידי זה הוא גורם בעצמו למפלתו. על  עניין זה נאמר פתגם החכמה בספר משלי: "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח" (משלי ט"ז יח). ולפי פירוש זה, הצלע המקבילה "שוטח לגויים וַיַּנחֵם" פירושה: יש שהאלוהים שוטח את הגויים, משפיל את הגויים עד פני שטח הקרקע, והוא מנחה אותם, כלומר: מוליך אותם לאבדון. וזה מתאים לשיטת איוב שביארנוה למעלה, שהאלוהים עושה רעה בשתי פעולות הפוכות: לפעמים הוא מרומם את הגויים ועל ידי זה הוא גורם לאובדנם, ולפעמים הוא משפיל את הגויים ובכך הוא מאבדם.

ולפי הקריאה 'משׁגיא' בשי"ן ימנית, פירוש הדברים: אלוקים גורם לגויים, לעמים ומנהיגיהם, לשגות ולטעות, ועל ידי כך הוא גורם לאובדנם. וייתכן לצרף את שתי הקריאות ביחד. והמשמעות כך היא: אלוהים מרומם את הגויים, ומתוך גדולתם וחשיבותם הם באים לידי שגגה וטעות הגורמת לאובדנם. ו"שוטח" שבצלע המקבילה מתפרשת לפי זה: "טומן מלכודת". ובצירוף האמור בצלע הראשונה עולה המשמעות, שהאלוהים מטעה את הגויים ומכניס אותם למלכודת, ומוליך אותם לאבדון. ואף על פי שהדברים  נאמרים בדרך תלונה, הדברים נאמנים להפליא לאמונת ישראל, שהאלוהים הוא המקור היחיד לרע ולטוב.

השיחה הוקלדה ע"י שרה פריד