עת לעשות לה' הפרו תורתך
מזמור קי"ט בתהלים הוא השבח הגדול לתורה. המשורר מביע בו בביטויים נמרצים את תשוקתו הגדולה והעצומה ללמוד את התורה ואת מצוות ה' ולקיימן. ופעמים רבות המשורר מביע את צערו העמוק שהוא חש, כאשר הוא רואה רשעים העוברים על התורה. את רעיונותיו ותחושותיו על אודות הדברים האלה ערך המשורר בסדר אל"ף בי"ת כפול שמונה. ובכל פסוק ופסוק ממאה ושבעים וששה הפסוקים שבמזמור נזכר כינוי מכינויי התורה. ואף על פי שלכאורה הדברים חוזרים פעמים רבות במזמור, הרי בעיון מעמיק בלשונות הפסוקים מתברר, שמכל פסוק שבמזמור נשמע רעיון מיוחד, או מוארת בחינה מיוחדת וחדשה של יחס המשורר לתורה. ויש גם פסוקים שמשתמעים לפנים רבות, והדעת נוטה לומר, שבכוונה תחילה דיבר המשורר כך. שהרי המזמור לא נועד להביע את רגשותיו של המשורר בלבד, אלא נועד לכל אוהב תורה, שימצא בדברי המזמור מבע לרגשותיו בהרבה מיני מצבים ותנאים שונים, שירא ה', שומר תורה, עשוי להימצא בהם.
לאור הדברים האלה נעיין בכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קי"ט, קכו). כל מילה ומילה בפסוק זה ברורה, ואף על פי כן הפסוק השלם ניתן לפירושים רבים. לא ברור הקשר שבין שני חלקי הפסוק: אפשר לפרש, שהעת לעשות לה' היא היא העת אשר הפרו תורתך, ואפשר לפרש, שעת לעשות לה' מפני שהפרו תורתך, ועוד אפשר לפרש: עת לעשות לה', אף על פי שהפרו תורתך. וכן לא ברור אל מי מכוון הדיבור "עת לעשות לה'", ומי הוא זה החייב לעשות? האם העושה לה' הוא מן מפירי התורה? או שמא העושה הוא אחר ומפירי התורה הם אחרים? ואם כך, מי הוא העושה? האם הוא בן אדם, או שמא הוא ה' בעצמו? לפי התחביר של המשפט שבפסוק זה, יש מקום לכל האפשרויות האלה, ועל פי זה אפשר למצוא בפסוק הזה (ואמנם מצאו בו המפרשים) רעיונות רבים ושונים. דרשה מפורסמת של חז"ל אומרת שיש לקרוא את הפסוק בהיפוך סדר הצלעות: "הפרו תורתך עת לעשות לה'", גם בכוונת דרשה זו נאמרו פירושים שונים, ומכולם מסתבר, שהכוונה היא, שהמשורר מזהיר את הנאמנים לתורת ה' ואומר להם: אם יש עת כזאת, שרבים מפירים את התורה, אתם, יראי ה', אל תתייאשו ואל תשבו בחיבוק ידים, אלא השתדלו בכל כוחכם לעשות תקנות ומפעלים לשם ה' לחיזוק התורה ולקיומה. ועוד המשיכו חז"ל בקו המחשבה הזה ופירשו, שחכמי התורה רשאים לתקן תקנות לחיזוק התורה, אפילו אם נדמה לכאורה שתקנות אלו מפירות מצוה אחת מן התורה.
ברוח דרשות אלה יש מפרשים שהכתוב הוא דברי המשורר המספר על התנהגותו שלו, והוא אומר: כאשר אני רואה אנשים המפירים את התורה, אינני נופל ברוחי, אלא אני אומר לעצמי: עת לעשות לה', עתה הוא הזמן הראוי לי להתחזק (וגם לחזק אחרים) בשמירת התורה. ויש מפרשים, שהפסוק מחובר אל הפסוק שלפניו "עבדך אני הבינני ואדעה עדתיך" (תהלים קי"ט, קכה), ולפי זה המשורר מתחנן לפני ה' ואומר לפניו: עבדך אני, ורצוני לקיים את מצוותיך, ועל כן אני מבקש ממך שתתן לי בינה ודעת מה אעשה בעת הזאת, אשר יש רשעים שמפירים את תורתך. ויש מפרשים שהפסוק הוא קריאה, שהמשורר קורא אל ה' ואומר לו: עתה באה העת שראוי לך ה' לעשות, כלומר: לגלות את כבודך על ידי שתעשה תשועות נפלאות ותכניע את הרשעים שהפרו תורתך.
יש מן החוקרים והפרשנים החדשים, שאין דעתם נוחה מהלך רוחו של המשורר במזמור זה, וטוענים, שהמשורר החליף את הכיסופים לקרבת ה' בכסופים לתורה, ואת אהבת ה' באהבת המצוות. כנגד טענה זו יש להעיר שלושה דברים: אחד היסודות החשובים באמונת ישראל הוא, שה' הוא נעלה ונשגב, ואין בשר ודם יכול להיות דבק בו, אלא על ידי דבקות בתורה ובמצוות. ועוד, התורה וכינוייה הנזכרים במזמור קי"ט – משמעותם רחבה מאוד ומקיפה את כל דרכי השגחת ה' ואת החכמה אשר בה ברא ה' את העולם, כמו שהמשורר אומר באות למ"ד: "לעולם ה' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד, למשפטי עמדו היום כי הכל עבדיך... לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאוד" (תהלים קי"ט, פט-צו). ולאחרונה יש לציין שהמשורר מכריז שהוא מבקש את ה' ומבקש את הגנת ה' ומצפה לישועתו. וכן הוא אומר באות עי"ן: "עיני כלו לישועתך ולאמרת צדקך" (פסוק קכג). "אמרת צדקך" בלשון המשורר באה במשמעות כפולה: מצוות התורה וגם ההבטחה לישועה, והדבר מביע את תחושת המשורר, כי הדבק במצוות ה' זוכה לישועת ה'. ובאות קו"ף (פסוק קנא) הוא אומר: "קרוב אתה ה' וכל מצוותיך אמת". והכוונה שהמקיים מצוות ה' זוכה לקרבתו.