נאומו של אביה מלך יהודה

גם בימים הקדמונים היתה המלחמה בכלי נשק מלווה במלחמת תעמולה. הצדדים הלוחמים היו משתדלים להפיץ בקרב חיילי האויב שדרים ונאומים העשויים להשפיע עליהם ברוח של בהלה ותבוסתנות, ולעומת זאת היו שרי צבאות הלוחמים פונים אל חייליהם שלהם מלהיבים ומבטיחים להם ניצחון. דוגמה לנאום המעודד את רוח הלוחמים הוא הנאום שציותה התורה על הכהן משוח-מלחמה לשאת לפני הצבא היוצא למלחמה. נאום זה מובא בספר דברים, והוא פותח במלים: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" (דברים כג) ודוגמאות לנאומים המכוונים לערער את רוח הלחימה של האויב הם הנאומים של גליית הפלישתי במלחמתו עם שאול ודוד (שמו"א יז) ושל רבשקה, שליחו של סנחריב, במלחמתו עם חזקיהו מלך יהודה (מל"ב יח).

נאום כזה הוא גם נאומו של אביה מלך יהודה במלחמתו עם ירבעם מלך ישראל. הנאום פותח בלשון פנייה המפרשת אל מי הדברים מכוונים "שמעוני ירבעם וכל בני ישראל". אחר כך הנאום מדגיש את הזכות המוחלטת של בית דוד למלוך על ישראל: "הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד לעולם לו ולבניו ברית מלח" (דה"ב יג ה). מכאן הנאום עובר לשלילת זכות קיומה של מלכות ירבעם, והוא מטיח דברי עלבון וחירוף וגידוף כלפי ירבעם עצמו וכלפי אנשיו, ואף נזהר שלא לכנות את ירבעם 'מלך', ואת שלטונו 'ממלכה'. ירבעם אינו אלא 'עבד מורד' ובני סיעתו אינם אלא 'אנשים ריקים בני בליעל', וכך אביה מתאר בנאומו את פרשת הקרע של מלכות ישראל לשתי ממלכות: "ויקם ירבעם בן נבט עבד שלמה בן דוד, וימרד על אדוניו ויקבצו אליו אנשים רקים בני בליעל ויתאמצו על רחבעם בן שלמה, ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם" (דה"ב יג, ו-ז). האמירה שירבעם בן נבט היה עבד מורד באדוניו הוא עלבון גדול לירבעם ולכל הסרים למשמעתו. השוה דברי פתגם החכמה בספר משלי "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלך" (משלי ל, כא-כב). והכינויים 'אנשים רקים בני בליעל' לתומכיו של ירבעם גם הם כינויי גנאי ובוז גדולים מאד,  והצלחתם של אנשים כאלה להתגבר על המלכות החוקית של בית דוד מתבארת על ידי חולשתו של המלך רחבעם: "רחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם" (דה"ב יג ד), אבל לפי דברי אביה בהמשך הנאום חולשה זו הייתה רק לשעתה, והוא - אביה – כבר אינו חלש כאביו אלא חזק, וחוזקו לא בא לו מכוח עצמו, אלא מכוח ה' שהוא בוטח בו, ועל כן הנאום עובר לפרש באריכות את ההבדל בין עבודת ה' במקדשו בירושלים  לבין עבודת העגלים מיסודו של ירבעם בן נבט. לפי טענתו של אביה – המלחמה שירבעם נלחם בו היא לאמתו של דבר מלחמה בממלכת ה': " ועתה אתם אומרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דוד" (דה"ב יג ה). והנאום ממשיך ומאשים את ירבעם ואנשיו, שהם אינם עובדים כלל את ה' אלא את עגלי הזהב, וכהניהם אינם "כהני ה', בני אהרון, הכהנים והלווים", אלא כהנים ממוצא אחר, והם "כהנים ללא אלהים" (דה"ב יג ט), והנאום מפרט את העבודות שהכהנים והלווים עובדים בהן את ה': עולות בבקר ובערב, קטורת הסמים, לחם הפנים והנרות. פירט כאן הנאום ארבע עבודות הנעשות בארבעה מקומות שונים ובארבעה כלים שונים: העולות על מזבח הנחושת, הקטורת על מזבח הזהב, לחם הפנים על השולחן ונרות במנורה. ואחרי פירוט הדברים האלה סיכם הנואם את ההבדל בין עבודת ה' של מלכות בית דוד לבין העבודה של ירבעם באמירה: "כי שמרים אנחנו את משמרת ה' אלהינו ואתם עזבתם אתו" (דה"ב יג יא), והוא מוסיף: "והנה עמנו בראש האלהים וכהניו וחצצרות התרועה להריע עליכם בני ישראל" (דה"ב יג יב). כוונת הדברים בהקשרם הוא לומר: האלהים אשר עזבתם אותו הוא בעצמו יוצא להילחם בכם, וכן הכהנים אשר הדחתם אותם הם יוצאים כנגדכם להריע עליכם בחצוצרות התרועה, כמו שהיה במלחמת מדיין בימי המדבר, ככתוב בתורה: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו" (במדבר לא, ו). והלשון: "והנה עמנו בראש האלהים", אפשר שרומזת, שגם את ארון הברית הוציאו למלחמה, כדרך שנהגו בימי קדם וגם בימי דוד. והמסקנה העולה מכל הנאום הזה (והיא תכליתו ומטרתו של כל הנאום) מובעת במשפט המסיים את הנאום: "בני ישראל, אל תלחמו עם ה' אלהי אבותיכם כי לא תצליחו" (דה"ב יג, יא). בסקירה כללית על הנאום הזה יש לומר, שכשם שהוא מכוון לרפות את ידי האויבים כן הוא מכוון לחזק את ידי החיילים הנלחמים באויב. הנואם מאריך בפירוט העבודות הנעשות לשם ה' בבית המקדש לרמוז, שבזכות העבודות האלה ינחיל ה' את הניצחון ליראיו. הדברים מתאימים לדברי מזמור כ' בתהילים, שהוא מעקרו מזמור תפילה והבטחה לצבא ישראל היוצא למלחמה באויביו ושם נאמר: "יענך ה' ביום צרה... יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה.... המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".

הדבר מובן מאליו, שנאום כזה חייב להתעלם מכך, שמרד ירבעם התחיל בעזרתו הפעילה של אחיה השילוני נביא ה', אבל ראוי לציין, שכדי לתרץ את התמיהה: מדוע הצליח המרד, נקט כאן אביה מלך יהודה לשון המזלזלת באביו רחבעם, ואמר: "ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם" (דה"ב יג ד). ומסתבר, שאומנם כאן נכשל אביה ופגע בכבוד אביו, והדבר עולה בקנה אחד עם שיטתו של בעל ספר דברי הימים, שכל מלכי יהודה שאחרי שלמה נכשלו בחטא כל שהוא. והנה, לכאורה יצא אביה מן הכלל הזה, ועליו אין הכתוב בדברי הימים מספר כל דבר רע, אבל באמת יש לקרוא בין השיטין ולהבין את הרמז, שנכשל אביה בחטא של זלזול בכבוד אביו, וביזהו בנאום שנשא בפני קהל ועדה.