הדס
לְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
'ענף עץ עבות' האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד (רמב"ם, הלכות לולב פרק ז הלכה ב)
את עיקר פרסומו קיבל ההדס בגלל היותו אחד מארבעת המינים הניטלים למצווה בסוכות ובגלל משמעותו הסמלית-רוחנית, בעולם הקבלה, אך היו לו שימושים נוספים שעליהם אנו לומדים בספרות חז"ל. ענפי ההדס ריחניים ויפים ולכן שימשו כבושם, כקישוט וכביטוי לכבוד. הניחו ענפי הדס באירועים חגיגיים ובארמונות. לענפי ההדס ועליו ייחסו תכונות רפואיות ופירותיו שימשו למאכל. בימינו עיקר השימוש בהדס הוא כעץ נוי. ההדס שימש כביטוי כבוד והוא הובא בעת שמחה כמו למשל לכבודו של חתן ביום חופתו אך גם בעת עצב, ל"ע, נהגו לעטר את מיטת המת בענפי הדס.
ההדס המצוי הוא שיח, או עץ קטן, ירוק עד בגובה 0.5-2 מ'. העלים תמימים דמויי אזמל או מעויין באורך באורך 1-2 ס"מ וכמעט "יושבים" (הפטוטרת שהיא הציר המחבר בין הטרף לגבעול קצרה מאד). עלי הצמח קשים, גלדניים (סקלרופיליים), קרחים ומכילים שמן אתרי המעניק להדס את ריחו האופייני. ריח זה מזכיר במידת מה את ריחו של האיקליפטוס הנכלל אף הוא במשפחת ההדסיים. העלים ערוכים בצפיפות בסידורים שונים תופעה שאינה מצויה בעולם הצמחים. ניתן למצוא עלים מסורגים, נגדיים או בדורים של שלושה .
זהו ההדס הכשר לארבעת המינים.
הפרח לבן בעל 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת ומספר גדול של אבקנים. הפרי ענבה בגודל כ – 1 ס"מ בצבע שחור המכילה כמה זרעים. קיים גם זן בעל פירות צהבהבים. הפרחים מואבקים על ידי חרקים והפצת הזרעים מתבצעת על ידי צפורים האוכלות את הפירות.
ההדס המצוי נפוץ כצמח בר בחבלים הים תיכוניים של ארצות הים התיכון (דרום אירופה וצפון אפריקה), במזרח התיכון ובהודו. בארץ ההדס נפוץ בעיקר בצפון הארץ. ההדס נפוץ כצמח תרבות המשמש לנוי בכל ארצות אירופה עד סקנדינביה ובארצות רבות בשאר היבשות בעלות אקלים מתאים (מידות החום בהן אינן יורדות בהרבה מ – 0 מ"צ). ההדס מעדיף בתי גידול מוצלים אך ניתן למצוא אותו גם ביערות אורן או בנחלי אכזב. פרטים הגדלים בבתי גידול מוצלים מצמיחים פרקי גבעול ארוכים ועלים גדולים. בשמש השיחים ענפים יותר בעלי פרקים קצרים ועלים קטנים החופים זה את זה.
ההדס תפס ועדיין תופס מקום חשוב בתרבויות שונות בעיקר כסגולה או סמל בעיתות שמחה אך גם בעצב.
ההדס כבושם
בגמרא ברכות (מג ע"א-ע"ב) אנו לומדים על ריחו הטוב של ההדס ועל ייחודו בהשוואה לבשמים אחרים. בניגוד לבשמים אחרים שיש להבעירם על מנת להפיק את ריחם הרי שריחו של ההדס נודף מאליו. משני חלקי הסוגיה עולה שהשימוש שנעשה בעבר בהדס כצמח בושם היה דומה למקובל בימינו כאשר מברכים על ההדס בהבדלה.
על ריחו הערב של ההדס אנו לומדים גם מכמה מדרשים: בבראשית רבה (וילנא, תולדות, פרשה סג) נאמר: "ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים וכו'". ההשוואה בין ההדס וצמח העצבונית (Ruscus aculeatus) נובעת מכך שהעלים הצעירים של שיח העצבונית דומים לעלי ההדס אך כאשר הם מתבגרים מתפתחים בקצותיהם חודים דוקרניים.
בתרגום שני למגילת אסתר (פ"ב ז') נאמר שאסתר נמשלה להדס שריחו מבשם את העולם. באסתר רבה (פרשה ו):
"ויהי אומן את הדסה, מה הדסה (הדס) ריחה מתוק וטעמה מר כך היתה אסתר מתוקה למרדכי ומרה להמן וכו'".
מדרש מקביל מופיע גם בויקרא רבה (אמור, פרשה ל'):
"וענף עץ עבות אלו ישראל. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וכו'".
שני המדרשים האחרונים מקבילים אלא שבניגוד לנאמר במדרש "אסתר רבה" שטעם ההדס מר הרי שב"ויקרא רבה" נכתב שאין בו טעם.
בגלל ריחו הערב של ההדס (הנקרא גם "הדסה") הוא הפך לסמל לצדיקים. זכריה (א ח') התנבא: "ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וכו'". דרש רבי מאיר (מגילה, יג ע"א):
"... ויהי אמן את הדסה, קרי לה הדסה, וקרי לה אסתר. תניא, רבי מאיר אומר: אסתר שמה, ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים, וכן הוא אומר והוא עמד בין ההדסים וכו'".
רעיון זה גם מופיע בנבואת ישעיהו (נה י"ג): תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס וכו'". מפרש שם רש"י: "נעצוץ וסרפד - מיני קוצים הם כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם".
מקור ריחו הנעים של ההדס הוא שמן אתרי נדיף הנמצא בעליו. את שמן זה מפיקים היום בעזרת זיקוק באדים ומשתמשים בו למגוון מטרות כמו קוסמטיקה, עיסוי, אינהלציה ותרופות.
ענפי ההדס כעיטור
ענפי הדס שימשו כעטרות לחתנים אך הדבר נאסר לאחר החורבן.
ההדס כסבון וכתרופה
בגמרא בשבת (נ ע"ב) מובאים דברי רב ששת המתיר לרחוץ פנים עם סוג מסויים של סבון מבושם. נראה שהבסיס לסבון היה האהל שהוא צמח עשיר באשלגן ושאר המרכיבים נועדו להעניק לו ריח נעים. במסגרת זו לא אדון בשאר מרכיבי הסבון ואסתפק בציון העובדה שההדס היה חלק ממנו.
בכתביהם של היפוקרטס, פליניוס ודיוסקורידס ורופאים ערבים תפס ההדס מקום בולט. בגמרא אנו מוצאים שההדס היווה חלק מתרופה שנועדה להקל על "עודף דם בראש"
גם בימינו יש לשמן המופק מעלי ההדס שימושים רפואיים מקובלים. משתמשים בו לניקוי דרכי הנשימה בטיפול בילדים ומבוגרים. מחקרים שיטתיים שנערכו לאחרונה מוכיחים שתרכובות ההדס יעילות בטיפול בסינוסיטיס (rhinosinusitis) ובכמה ארצות (במיוחד בסין ואירופה) מקובל לטפל בעזרתו בדלקות הסינוסים. התברר שלמיצוי פירות ההדס יש השפעה המונעת התפתחות אולקוס בחולדות מעבדה. ייתכן אם כן שכאבי הראש המתוארים בגמרא כנובעים מעודף דם נבעו למעשה מסינוסיטיס המתבטא אף הוא בלחץ על הראש. הטיפול המתואר בגמרא בעזרת מיצוי הדסים היה אכן יעיל כפי שהתברר במחקרים רפואיים.
ההדס כמאכל
פירות ההדס נקראו בשם "ענבי הדס" או "בנות הדס" ולעיתים הם נאכלו כפי שמשתמע מתוך ההלכות שנאמרו לגביהם. מלכתחילה צבע פירות ההדס ירוקים ולקראת הבשלתם הם הופכים בהדרגה לשחורים. אמנם, לפי חלק מהמדרשים ניתן להבין שפירות ההדס אינם טעימים והם נחשבו מרים או חסרי טעם.
ניתן ליישב את הפער בין המקורות בכך שהם מתייחסים לזנים שונים של הדס מצוי. הזן הנפוץ בארץ הוא זן בעל פירות שחורים-כחולים (var. melanocarpa ) אך קיים זן בעל פירות לבנים (או צהבהבים) טעימים יותר (var. leucocarpa). זן זה איננו גדל בר בארץ. לחילופין ייתכן ופירות ההדס לא נאכלו כמות שהם אלא שימשו כתוספת למאכלים אחרים. פליניוס תיאר את האופן בו השתמשו בפירות הדס לאחר יבושם להכנת יין. בסרדיניה וקורסיקה מכינים מפירות ההדס ליקר ריחני בשם Mirto על ידי השרייתם בכוהל.