שבעת המינים

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח,ח).

"שבעת המינים" הם שבעה מינים שמנתה התורה כשבחה של ארץ ישראל. הדבש על פי המפרשים הוא דבש תמרים ואם כן כל המינים הם צמחים. בין שבעת המינים נכללות שלוש קבוצות שסדרן הפנימי קובע את חשיבות הגידול. חיטה ושעורה הן מיני דגן כאשר חיטה חשובה משעורה. גפן, תאנה ורימון הם פירות שביניהם הגפן החשובה ביותר. זית שמן ודבש הם תוצרתם של הזית והתמר וביניהם השמן חשוב מדבש התמרים.

שאלה שעסקו בה רבים היא מה ייחודם של שבעת המינים בהשוואה למינים אחרים שהיו מצויים בארץ בתקופת המקרא. הכוונה היא הן לגידולים חד-שנתיים (ירקות, דגניים וקטניות) והן לגידולים מבין עצי הפרי. לשאלה זו ניתנו תשובות רבות, מהן קשורות למעמדם של שבעת המינים כגידול חקלאי ומהן למה שהם מסמלים.

מעמדם של "שבעת המינים" כגידול חקלאי

נדמה לי שתנאי הכרחי לניסיון למצוא מכנה משותף לכל שבעת המינים הוא סקירת המינים שהיו בארץ בתקופה שבה נבחרו שבעת המינים. על רקע המינים שלא נבחרו נוכל להבין טוב יותר מה היה ייחודם של "שבעת הנבחרים". סקירה זו חייבת להביא בחשבון את העובדה שחלק ניכר מהמינים המוכרים לנו היום חדר ארצה רק בתקופות מאוחרות או שעדיין לא שימש כגידול חקלאי משמעותי. להלן אציג כמה דוגמאות למינים שלא נכללו בין המינים שהשתבחה בהם הארץ ובעזרתן נוכל להגדיר טוב יותר את המכנה המשותף לשבעת המינים. לדוגמאות נוספות ראו במדור "להרחיב" ב"פורטל הדף היומי" (ברכות לה,א).

אלת הבוטנה ושקד

אפתח בשני מינים שלכאורה היה מקום למנותם בין המינים שהשתבחה בהם הארץ והכוונה ל"בטנים" (פיסטוק = אלת הבוטנה) ושקדים שהרי הם היו "מזמרת הארץ". "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו: קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מג,יא). העובדה שהם לא נמנו מצביעה על האפשרות שהתורה הבחינה בין מינים שהיוו בסיס לתזונת האדם בעת העתיקה לבין מיני מותרות. הדעת נותנת שהפיסטוק והשקד היו מיני מותרות משום שאין זה סביר שמארץ ישראל הנתונה ברעב ישלחו למצרים השבעה מצרכים בסיסיים. ניתן לעגן הסבר זה בדברי הרמב"ן (דברים ח,ח' ד"ה אשר אבניה ברזל): "כי במקום אשר תחשוב ששם אבנים תמצא ברזל, כי מעפרה יוקח. ובישרם כי בארץ ישראל מחצב נחשת וברזל, שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בה. אבל מוצא הכסף והזהב איננו חסרון בארץ". כתב הרב שוורץ: "כלל גדול לימדנו הרמב"ן בשבחי הארץ. המעלה אינה במותרות ובשפע, אלא בהסתפקות במועט ובצורך הגדול. בארץ יש כל מה שצריך. לא פחות מדי ולא יותר מדי, וזו ברכה הראויה לאדם מישראל".

החרוב

החרוב כנראה לא שימש כגידול חקלאי מסודר ועצי בר שהיו פזורים בשטח נוצלו באופן מזדמן. ייתכן גם שמעמדו הנחות של הפרי לא הצדיק את הכנסתו לגידול חקלאי. רק בתקופות מאוחרות יותר, לאחר שפותחו זנים משובחים והוכנסה לשימוש טכנולוגיית ההרכבה, התחילו לנצלו באופן חקלאי. גם בשלב מאוחר זה החרוב נחשב כפרי נחות ואכילת חרובים נחשבת לדוגמה קיצונית להסתפקות במועט. "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

שבעת המינים כמוצרים בעלי חיי מדף ארוכים

עיון ברשימת שבעת המינים מגלה שכולם מוצרי מזון בעלי "חיי מדף ארוכים" וייתכן שעיקר המאמץ החקלאי הוקדש לכיוונם. תוצרי הגפן, הזית והתמר נשמרו לאורך זמן בכלי קיבול מסוגים שונים. החיטה והשעורה אוחסנו בפיטסים, התאנים נשמרו לאחר ייבוש כדבלות והענבים כצימוקים או כריבה הנקראת "דיבס". גם לגרגירי רימון יבשים היו חיי מדף ארוכים. ז. עמר כתב שבניגוד למקובל הרי שהרימון היה מרכיב חשוב במזונו של האדם בארץ ישראל כאחד מהפירות היבשים. מסיבה זו לא היה מקום לכלול בין שבעת המינים את הירקות שנאכלו בעודם טריים.

מוצא שבעת המינים

שבעת המינים הפכו לסמל של ארץ ישראל משום שלפחות ששה מהם הם צאצאים לצמחי הבר של הארץ. החיטה, השעורה, הגפן, התאנה, הזית והתמר גדלו בארץ כצמחי בר. לעובדה זו יש חשיבות החורגת מהסמליות משום שהכלאות חוזרות בין מיני התרבות למיני הבר הביאו להתפתחות זנים עמידים יותר למחלות תוך שמירה על יבולים גבוהים ומשובחים. יוצא מן הכלל הוא הרימון שמוצאו היה כנראה מצפון מזרח לארץ ישראל. מאידך גיסא הרימון נמצא בארץ כבר מתקופת הברונזה הקדומה ("תקופת האבות") תקופה קרובה למדי למועד המשוער של הביות כך שעדיין הוא היה קרוב לטיפוס הבר.