הרימון

שם עברי: רימון מצוי    שם באנגלית: Pomegranate    שם מדעי:  Punica granatum   שם נרדף במקורות: רימונא    שמות בשפות אחרות: ערבית - רמאן
 

הרימון הוא עץ פרי שתפס מקום חשוב מאד בעולם העתיק דבר שבא לידי ביטוי בעושר האיזכורים שלו במקורותינו. הרימון הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח' ח'). לכן הוא הובא על ידי המרגלים כהוכחה לטובה של ארץ ישראל "ואשכול ענבים... ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר י"ג כ"ג). בניגוד לארץ נושבת מתואר המדבר כמקום שאין בו רימון, "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון".
בניגוד לעצי פרי אחרים הרי שברימון אין ויכוח לגבי זיהויו והמפרשים אף לא טרחו לבארו. תאוריו הרבים במקורות, הופעתו הרצופה בציורים, פסיפסים ועוד, הדמיון בין שמו בעברית ושמותיו בשפות קרובות אינם מותירים מקום לספק שהרימון המקראי הוא הפרי הנקרא בשם זה גם בפינו.

המבנה החיצוני והפנימי של פרי הרימון הפכו אותו לסמל בתחומים שונים. הרימון מסמל ברכה בגלל מספר הגרגירים הגדול שבו ולכן הוא עולה על שולחננו בראש השנה כאחד מן ה"סימנים" בברכה של "ירבו זכויותינו כרימון". בגלל יופיו הרימון מסמל את הרעיה:  "כ‏פֶ‏לֵח הָ‏רִמּ‏וֹ‏ן רַ‏קָ‏תֵךְ" (שיר השירים ד', ג') "שְׁלָ‏חַ‏יִךְ פַּ‏‏רְדֵס רִמּ‏וֹ‏נִים" (שיר השירים ד', י"ג).
בגלל יופיו וערכו הסמלי, הרימון שימש לקישוט בתחומים שונים. אנו מוצאים רימונים כעיטורים למטבעות, ציורי קיר, פסיפסים, נרות חרס ועוד. גם אנחנו משתמשים ברימוני כסף או נחושת כקישוט לספרי התורה. בתנך מוזכר בכמה מקורות שהשתמשו בצורת הרימון כקישוט במשכן ובמקדש: על שולי המעיל של הכהן הגדול אנו מוצאים קישוטי רימונים: " וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל-שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב:  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב". (שמות כח, לג-לד); ובמקדש שלמהנזכר בכמה מקורות עיטורי רימונים, למשל: "ואת הרימונים ארבע מאות לשתי השבכות שני טורים רימונים לשבכה האחת" (מלכים א, ז, מב)(גם בפרקי החורבן (ירמיהו נב ומלכים ב כה) מוזכר שנלקחו עיטורי הרימונים הללו, דבר המעיד על חשיבותם).

חשיבותו של הרימון בתחומים השונים באה לידי ביטוי גם בכך שמקומות שונים בארץ נקראים על שמו. אנו מוצאים את הערים רמון בנחלת שבט שמעון (יהושע ט"ו ל"ב, י"ט ז') ובנחלת שבט זבולון (שם, י"ג), ו"גת רימן" בנחלת שבט דן (שם מ"ה). בנחלת שבט בנימין אנו מוצאים את "סלע רמון" (שופטים כ' מ"ז).

ביולוגיה:

הרימון הוא עץ נשיר הנכלל במשפחת הרימוניים (Punicaceae) הנמנית עם סדרת ההדסאים (Myrtales), וקרובה למשפחת ההדסיים (Myrtaceae) על בסיס דמיון בצורת הפרחים - גביע נוקשה, עלי כותרת מפורדים וריבוי אבקנים.

הרימון בויית כנראה באלף השלישי לפנה"ס דבר המציב אותו בין המינים המוקדמים של עצי הפרי המבוייתים בעולם העתיק. חרצנים מפוחמים וקטעי קליפות של רימון נמצאו ביריחו ובערד של תקופת הברונזה המוקדמת (תקופת האבות) ובאתרים רבים נוספים במרחב החל מתקופה זו ואילך. פרי יבש גדול ושלם נמצא בקברו של Djheuty שהיה ראש המשרתים של המלכה חתשפסות המתוארך בערך לשנת 1470 לפנה"ס. כתוצאה מהביות התקבלו פירות גדולים יותר ומעבר מרבייה מינית לרבייה אל-מינית.
הרימון הוא עץ נמוך או שיח המגיע לגובה כ-3 מטרים. עליו מסורגים מאורכים ומבריקים, וקצות ענפיו נוקשים ומחודדים ולכן הם דוקרניים. בחורף משיר הרימון את עליו ובתחילת האביב הוא שב ומלבלב. העלים הצעירים אדמדמים ומשנים את צבעם לירוק כחודש לאחר הלבלוב. בתחילת הקיץ (בחודשים מאי - יוני) פורח הרימון. פרחיו האדומים ערוכים במקבצים של שניים עד ששה. עלי הכותרת עולים מתוך גביע נוקשה דמוי כד ששוליו מפוצלים למספר שיניים מפושקות, כמעין כתר. פרי הרימון הוא ענבה המכילה מאות זרעים והוא מתפתח מתוך הגביע.
פרי הרימון נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות חיי המדף הארוכים שלו כפרי שלם (כחודש ויותר) או כגרגירים. גרגירי הרימון הופרדו ויובשו וניתן היה לשמר אותם כמו צימוקים וגרוגרות. לרימון הייתה חשיבות רבה גם כפרי בעל סגולות רפואית. בעת החדשה פחתה צריכת הרימון בשל אי-הנוחות בקילופו ובפריטת גרעיניו אבל בשנים האחרונות עולה קרנו שנית בכל העולם בזכות מחקרים שהוכיחו את חשיבותו הרפואית. הוכח שהוא נוגד חימצון יעיל, מפחית את רמת הכולסטרול ועוד. הוא משמש להכנת יין ומיץ.

הנצו הרימונים

הסבר מפורש למהותו של ה"נץ" נוכל למצוא בדברי הר"ש: "... וסביבות הפיטמא כמין שערות, הכא קרי ליה נץ ובתוספתא קרי ליה שער". בפרי המפותח נראים שרידי האבקנים כשערות.

את הפסוק בשיר השירים (ז י"ג) "נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים וכו'" מפרש רש"י: "הנצו הרמונים - כשהם גמורים והנץ שסביבותיהן נופל, הנצו, נופל נצו, ולהם דימה בעלי תלמוד שהן בחכמה גמורה וראויין להורות". בסוף הבשלת הרימון האבקנים היבשים נושרים.

בתמונה: ה"נץ" לפי שיטת רש"י.

לענ"ד ניתן לפרש את הפועל "הנצו" בעזרת הקבלה לשאר חלקי הפסוק המתארים את שלבי פתיחת הפרחים ("פרחה הגפן", "פתח הסמדר") ולא סיום הבשלת הפרי. משמעות ההנצה היא פתיחת פרח הרימון ובצבוץ האבקנים הלבנים המעניקים לפרח את מראהו ההדור והבולט.

בתמונה: פרח הרימון פתוח - "הנצו הרימונים" לפי דעת כותב המאמר