עופרת

"נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (טו,י).

צפיפות החומר

בפסוק שבו פתחנו משמשת העופרת כסמל לתיאור אופן צלילתם של המצרים בים. אכן מתכת זו היא המתאימה ביותר לסמל צלילה מהירה משום שצפיפות החומר שלה היא הגבוהה ביותר (מלבד הזהב) מבין המתכות שהיו בשימוש בעת העתיקה.

נציין את צפיפות החומר של המתכות המוזכרות בפרשת מטות (במדבר לא,כב) ביחידות של קילוגרמים לכל מטר מעוקב: "אַךְ אֶת הַזָּהָב (19,320) וְאֶת הַכָּסֶף (10,490) אֶת הַנְּחשֶׁת (8,920) אֶת הַבַּרְזֶל (7,874) אֶת הַבְּדִיל (7,310) וְאֶת הָעפָרֶת (11,342)".

הקשר בין הדימוי לעופרת וצפיפותה נרמז במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פט"ו): "ירדו במצולות כמו אבן. זו כת בינונית שבהן. כשרים שבהן מיטרפין כקש, בינוניים כאבן, רשעים צללו כעופרת במים אדירים". גם בימינו משתמשים בעיקר בעופרת על מנת לייצר משקולות, כמו משקולות לווילונות, דיִג וצלילה. 

את העופרת כורים כמינרל המצוי באבני גיר הנקרא גלניט (Galena) שהוא גופרת עופרת (PbS). המינרל מכיל 86.5% עופרת. כדי להפיק מחומר הגלם גלניט עופרת נקייה, מחממים אותו כדי להיפטר משאריות גופרית, ולאחר מכן מכניסים את הגלניט הנקי אל כבשן ביחד עם פחם אבן. לאחר חימום לטמפרטורות גבוהות הקשר הכימי בין הגופרית לבין העופרת ניתק ומתקבלת עופרת מותכת ונקייה יחסית. העופרת המופרדת בתהליך זה מכילה לעתים קרובות מתכות יקרות כמו כסף וזהב, שלעתים כדאי לזקקן מן העופרת.

בירמיהו (ו,כט-ל) אנו לומדים על תהליך הפוך שבו מוסיפים עופרת לכסף: "נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ. כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם".

מפרש בעל "מצודת דוד":

נחר מפוח מאש - דרך צורף כסף להסיר הסיג. מניח הכסף בכור ועמו עופרת ומעמיד על האש ונופח במפוח עד יותך הכסף והעופרת ונשרף העופרת ונשאר הכסף נקי מבלי סיג. לזה אמר הנה המפוח נתייבש מן האש וגם העופרת כבר תם ונשלם כי נשרף הכל. אבל בחינם צרף את הכסף כי הסיגים הרעים לא נעתקו מן הכסף והנה מעורב בו כשהיה...

אינסטלציה

העופרת הייתה בשימוש נרחב כבר מהעת העתיקה במגוון תפקידים אך לאחר שהתברר שהיא רעילה מאוד הפסיקו להשתמש בעופרת בכל התחומים הנוגעים למגע ישיר וקבוע עם גוף האדם.

בתקופת רומא העתיקה התקינו מן העופרת צינורות מים ואמבטיות, שימוש אשר נמשך עוד שנים רבות לאחר מכן. שריד לכך נמצא כיום בשפות האירופאיות. באנגלית שרברבים נקראים plumbers ובצרפתית Plombier - מהשם הלטיני של העופרת plumbum. עופרת היא חומר מתאים לאינסטלציה בשל תכונותיה: קלה לעיבוד, אינה מחלידה, קלה לריתוך והלחמה (בשל טמפרטורת ההתכה הנמוכה יחסית, גמישה ולכן אינה מתבקעת מקפיאת מים בתוכה, אינה נוטה להיסדק (בניגוד לברזל).

מגן נגד קרינה

מהמשנה (כלים י,ב) ניתן להסיק שעופרת לא התאימה לצורך איטום כלים: "במה מקיפים בסיד ובגפסיס בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית ובכל דבר המתמרח. אין מקיפים לא בבעץ (בדיל) ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד".

מפרש הרמב"ם: "שהוא פתיל ואינו צמיד, שהוא מהדק את המכסה על הכלי ומסמיכו אבל אינו מצמידו לחרשו של כלי". ייתכן שבדומה לימינו שבהם משמשת העופרת להגנה מפני קרינה (למשל במגן המונח על גופנו בעת צילומי רנטגן) גם בעת העתיקה השתמשו בה למטרה זו, כמובן בתנאי שנניח שה"שמיר" ביקע אבנים בעזרת סוג מסוים של קרינה:

משחרב בית המקדש בטל שמיר ונופת צופים. אמר ר' יודה: מה טיבו של שמיר זה? בריה היתה מששת ימי בראשית כשנותנין אותו על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס. ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו ואין כל דבר יכול לעמוד בו. כיצד עושין (אמ') לו כורכין אותו במוכין של צמר ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין, ובו בנה שלמה את בית המקדש (תוספתא סוטה טו,א).

עופרת שימשה לציפוי כלי חרס ובגמרא בעבודה זרה (לג,ב) אנו מוצאים מחלוקת האם כלי מצופה עופרת הנקרא "קוניא" נדון כחרס או כמתכת. מפרש רש"י: "קוניא - כלי חרס מצופה באבר וקורין פולמי"ר". ד"ר מ. קטן מתרגם plomer = מצופה בעופרת.