חסידה
חסידה. צילם: מאור קינסבורסקי - נוב
" וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה- שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת-הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. וָאֹמַר אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת-הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת-לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר... (זכריה, ה, ט-יא)
החסידות מעופפות טובות ונודדות בעיקר בעזרת דאייה ללא תנועת כנפיים. שיטת תעופה זו חוסכת להן אנרגייה רבה ומבוססת על ניצול טרמיקות (זרמי אוויר חם העולים מהקרקע) לצורך התרוממות לגובה ולאחריה גלישה לטרמיקה הבאה. הדאייה דורשת משטח אווירודינמי גדול ואכן לחסידה כנפיים ארוכות ורחבות. בגלל צווארה ורגליה הארוכים גוף החסידה נראה קטן באופן יחסי. ייתכן ומבנה הכנפיים של החסידה ואופן התעופה שלה היו הרקע לפירוש "מצודת דוד" בזכריה (ה ט'): "ורוח בכנפיהם..." - כאלו הרוח קשור בכנפיהן להוליכן מהר, וכנפיהן היו רחבות וארוכות ככנפי החסידה והן נשאו את האיפה עם האשה אשר בתוכה וכו'".
הביטוי "הרוח קשור בכנפיהן" רומז אולי על דאיית החסידה הנראית כאילו הרוח היא הנושאת אותה בניגוד לעופות אחרים המעופפים בעזרת תנועות חתירה.
החסידה הלבנה בולטת בנוף הארץ בגלל גודלה, שכיחותה הרבה בעונות הנדידה וצבעיה הבולטים בניגוד של שחור ולבן.
בסוגייא בקידושין (מט ע"ב) מובא הפסוק מזכריה (ה ט') המתאר את שתי הנשים בעלות כנפי החסידה כמסמלות את החנופה וגסות הרוח: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל"
רש"י מפרש שכנפי החסידה מסמלות את החנופה משום שמראות עצמן כחסידות. הכוונה לכך שלחסידה יש תדמית של עושה חסד ולכן מי שאינו מתנהג כמותה הוא מחניף. השאלה העולה מפירוש זה או ליתר דיוק כבר מדברי הגמרא בחולין (סג ע"א): "... למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה" האם באמת החסידה עושה חסד עם חברותיה. לדעתו של מנחם דור מקור אימרה זו הוא בהתנהגות ההאכלה של החסידות. החסידות מאכילות את הגוזלים מספר שבועות לאחר הפריחה מהקן ולכן ניתן לראות בשדות חסידות מאכילות זו את זו. אמנם האכלה זו היא בין הורים וצאצאים אלא שלקראת הבגרות הצעירים נראים גדולים מהוריהם בגלל הצטברות מאגרי שומן ולכן מתקבל הרושם של צעיר המאכיל בוגר. האמונה שהצעירים מאכילים את הבוגרים גרמה לכך שביוון נקרא החוק שחייב את האזרחים לתמוך בהוריהם על שם החסידה. החסידה נקראת ביוונית Pelagros (שחור-לבן) ואילו החוק נקרא Pelagonia
ההתייחסות למעשי ה"חסד" של החסידה היא דו-ערכית משום שהדגש הוא על "חברותיה" כלומר מעשי החסד הם רק כלפי חברותיה. למעשה היעד למעשי החסד מצומצם אף יותר משום שהם מכוונים אך ורק בין הורים וצאצאיהם.
החסידה ואורחות חייה היו מוכרים היטב לאבותינו שהשתמשו בה כסמל לתכונות שונות ובעזרתן ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות את זיהויה. מאידך גיסא תרגומי התורה ליוונית וללטינית מביאים זיהויים רבים לעוף זה, מה שמעיד על היעדר מסורת זיהוי בידם.
בתרגום השבעים היא מזוהה כמעט בכל אזכור באופן שונה. בויקרא (יא) ובתהילים (קד י"ז) היא מזוהה כאנפה וליתר דיוק כלבנית. בדברים (יד י"ח) היא מזוהה כשקנאי, בירמיהו מועתק השם Asida ללא פרשנות ובזכריה דוכיפת.
בוולגטה אמנם מופיע השם היווני של החסידה Ciconia אך כזיהוי לעגור. גם כאן מתורגם השם חסידה באופנים שונים. בויקרא, בתהילים ובאיוב (לט י"ג) התרגום הוא אנפה, בדברים שקנאי, ובירמיהו וזכריה דיה.
בניגוד לתרגומים אלו, הרי שבתרגומים הארמיים קיימת מסורת זיהוי עקבית. את שמה של החסידה בפסוק: "ואת החסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת ואת העטלף" (ויקרא, יא י"ט) מפרשים אונקלוס ותרגום יונתן "וחוריתא" כלומר "לבנה". את מסורת זו אנו מוצאים גם בגמרא בחולין (סג ע"א):
"אמר רב יהודה: החסידה זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה"
השם "דיה" עשוי להצביע על כך שגם החסידה היא עוף דורס אך ייתכן גם שמדובר בשם עממי שאינו מעיד על שיוך סיסטמטי למשפחת הדורסים, אלא בא לאפיין את תכונותיה. כלומר, עוף בעל מוטת כנפיים מרשימה, שדרכו לדאות, ולעתים צד את טרפו כדרכם של הדורסים. שתי מגמות פרשניות אלה היוו למעשה את היסוד לשני הזיהויים העיקריים שהיו מקובלים מאוחר יותר בימי הביניים.
הרס"ג תירגם חסידה ל"צקר" (صقر) שבערבית בת זמננו פירושו "בז". אם אכן זהו פירושו של השם עלינו להניח שאין הכוונה לבז המצוי, משום שהוא עוף יציב, אלא למינים הנודדים בסוג כבז עצים או בז נודד. דורס נוסף ששמו כולל את המילה "צקר" הוא עקב חורף ("צקר חוואם" صقر حوام) שגם הוא דורס נודד. בידי רש"י הייתה מסורת זיהוי שונה והוא פירש במקום: "החסידה - זו דיה לבנה ציגוני"ה (Ciconia ) ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה במזונות". רש"י משלב בפירושו את דברי הגמרא בחולין (סג ע"א). בפירוש לתורה ובגמרא הוא מתאר את מעשה החסידות כקשור לחלוקת מזון. אבן עזרא בספר ויקרא: " החסידה - היא הנראית למועדים ידועים בשנה ויש אומרים שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה".
אבן עזרא מתאר תכונה נוספת של החסידה הנלמדת מדברי ירמיהו לעם ישראל: "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, ותר וסוס ועגור שמרו עת באנה ועמי לא ידעו את משפט ה'" (ירמיהו, ח ז').
החסידה מגיעה לארץ ישראל במועדים קבועים כשאר העופות הנודדים המוזכרים בפסוק, אלא שבניגוד לתור והסיס המקייצים והעגור החורף בארץ, החסידה הלבנה בעיקר חולפת. מתצפיות שנערכו במשך שנים רבות עולה שאכן מועדי הנדידה וההגעה של העופות הנודדים קבועים למדי ומשתרעים על פני ימים בודדים באביב ובסתיו. מסלולי הנדידה של העופות בכלל והחסידות בפרט קבועים למדי אם כי אינם זהים בנדידת הסתיו והאביב. מסלול נדידת הסתיו של החסידות מרוכז בעיקר במזרח הארץ במקביל לשבר הסורי אפריקאי ואילו נדידת האביב מתפרשת גם לכיוון מישור החוף. ייתכן וירמיהו דקדק בדבריו כאשר אמר "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" בלשון רבים, כלומר: שני מועדים, שהם נדידת הסתיו והאביב. ירמיהו תושב ענתות (במזרח ארץ ישראל) הכיר את שני מסלולי הנדידה שבהם דאו מאות אלפי חסידות ואילו תושבי מישור החוף יכלו לצפות רק בנדידת האביב.
רש"י (שם) מוסיף טעם לנדידה: "חסידה - ציגוניא"ה בלעז . מועדיה - עת עברם אל איי הים מפני הצנה ועת שובם". הרד"ק (שם) מפרט יותר: "... ועוד זכר חסידה, וזכר בשמים, לפי שהיא מקננת בישוב במגדלים הגבוהים. ומדבר בעצים הגבוהים, כמו שאמר "חסידה ברושים ביתה". לפיכך אמר "בשמים" שהוא גובה האויר... והחסידה מנהגה לשכון בימי הקור והחורף במקום אחד ובימי הקיץ והחום במקום אחר, וזהו מועדים שאמר, ולא תשנה מנהגה וכו'". דברי הרד"ק מדוייקים מאד משום שהחסידה, אכן, מקננת במגדלים. באירופה היא מקננת על מגדלים מסוגים שונים ועל עצים גבוהים. גם הזוגות המעטים המקננים ברמת הגולן בוחרים לבנות את קינם על מגדלים.
מהפסוק בתהילים (קד י"ז) "אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה" אנו לומדים פרט נוסף על החסידה: קינה גדול וקבוע משנה לשנה. כל שנה בני הזוג משפצים את הקן ומוסיפים חומר קינון נוסף ולכן מקום הטלה זה נקרא "בית" ולא רק "קן" כבשאר הציפורים. החסידות חוזרות במועד קבוע לאותו הקן שנה אחר שנה כאשר הזכר מקדים ומגיע ראשון. כאשר גם הנקבה מגיעה מתחילים בני הזוג בתקשורת קולית בעזרת נקישות מקור הנשמעות כשם הערבי של החסידה – לקלק .
מחקרים מצביעים על כך שבני הזוג מקיימים בדרך כלל קשר מונוגמי קבוע. באחד המחקרים נמצא ש – 88% מהזוגות גילו נאמנות למקום הקן וב – 83% התקיימה נאמנות זוגית. התנהגויות אלו גרמו לצפייה של בעלי הבתים באירופה ואסיה לקראת חזרתה של החסידה מתוך תחושה שהיא מביאה מזל טוב.
המלבי"ם בפירושו לספר ירמיהו מבחין בין שני מנגנוני נדידה: נדידה המתחשבת בתנאים הסביבתיים המשתנים לעומת נדידה בזמנים קבועים ללא שום גמישות: "ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה - מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד. עת, מציין עת הטבעית, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן. הגם שעדיין מיועד להיות עת קרה, ועל זה אמר ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמו שנאמר: "ידעה מועדיה". וכן במשפטי ה' יש עת קבועה, וגם יש מועד וכו'". מעניין יהיה לבדוק האם אכן מועד ההגעה של החסידה נתון לשינויי מזג אוויר.